הגדרת מרנג (כלורי וטרקלין)

מזרח מִין מחזמר ממוצא דומיניקני מכוון ל לִרְקוֹד. במובן זה, ניתן לומר שזה הריקוד הלאומי של הדומיניקנים.

מקור היסטורי וכוריאוגרפיה בסיסית

אין גרסה אחת למקורותיה המרוחקים. חלק מההיסטוריונים מאשרים שזה נבע מהמנגינות הקריאוליות של המאה ה -19 הקשורות לניצחונות הצבאיים של הדומיניקנים על האיטי. נטען גם כי העבדים שעבדו בשדות הסלק היו הראשונים שרקדו לפי המקצב החדש.

על פי גרסאות אחרות, זה בא מה- מוּסִיקָה קובני. נאמר גם שהוא מגיע מריקוד בשם URPA, שהיה לו תְנוּעָה בטון שנקרא מרנג.

בכל מקרה, בסביבות 1850 סגנון הריקוד החדש הזה הפך לאופנתי. עד אז א עימות בעיתונות הלאומית ובעוד חלקם הגנו על טוהר הקבר, אחרים הגנו על המרק. המוסרנים של המאה התשע עשרה היו ביקורתיים מאוד, בהתחשב בכך שהוא חושני ופרובוקטיבי מדי.

באשר לכוריאוגרפיה של הריקוד, הוא מורכב מ- תְזוּזָה בין גבר לאישה. שניהם מסתובבים עם כל מיני קישוטים טכניים, הידועים גם בשם אגרטלים. ישנם שלושה צעדים בסיסיים: ההליכה, הגוף וההתעסקות. בראשית דרכו, ריקוד זה היה פופולרי ביותר, במיוחד באזורים כפריים. עם חלוף הזמן אימצה אותה כל החברה הדומיניקנית כריקוד לאומי.

המודל הפולקלורי

גרסה זו היא האופיינית ביותר ומכונה גם "Perico Riplao". זהו ריקוד מסורתי בו משולבים האלמנטים התרבותיים של הדומיניקנים: מקצבים אפריקאים, מוסיקה ספרדית ותרבות טאינו. מקצב ריקוד המרנגה מלווה בכמה כלים: המרימבה, הגוירה והאקורדיון.

גרסה זו היא חלק מה- זהות דומיניקני והוא נוכח מאוד בכל מיני חגיגות, במיוחד חתונות ופסטיבלים פופולריים.

מצב הסלון

כמו ז'אנרים וריקודים מוסיקליים אחרים, גם המרקם הכניס שינויים. במובן זה, הקצב החדש הגיע לערים ושולבו כלים חדשים (תחילה הסקסופון ואחר כך כלי הפסנתר וכלי הנשיפה).

כדי להחיות את ערבי ההופעה הוצג אלמנט טיפוסי משנות ה -30 וה -40 של המאה ה -20, התזמורת הגדולה בסגנון הביג בנד. כיום זהו ריקוד סלוני פופולרי מאוד ברחבי העולם. למעשה, ישנן אקדמיות מיוחדות בהן מתחילים לנסות לִלמוֹד את התנועות הייחודיות של הירכיים או את הפניות בידיים משולבות.

ברמה מתקדמת הכוריאוגרפיה מורכבת יותר ומשלבת תנועות כמו "מנהרת הנער", "הגל האמיץ" או ה"איזון".

צילום: Fotolia - sababa66