10 דוגמאות מאטופיה

אטופיה

ה אטופיה היא דמות רטורית המורכבת מה- תיאור של התכונות המוסריות והפסיכולוגיות של אדם. לדוגמה: הוא תמיד ישב בחלק האחורי של הכיתה. הוא היה שקט, ביישן, אבל הרבה יותר אינטליגנטי מהשאר, אם כי דאג להישאר מעיניו. בפעמים המעטות שהשתתף בכיתה, בקולו החלש, נאבק להרים, הוא אמר דברים שהשאירו את כולנו פעורי פה. אפשר היה לדעת שהוא תרבותי, מתחשב ובלתי נשכח, וגם יצירתי.

עם חלוף הזמן נוספו תכונות אחרות המאפשרות הבנת הדמות כמו שלו אִישִׁיוּת, מנהגים, אמונות, רגשות, עמדות ותפיסת עולם.

אתופיה שונה מפרוסופוגרפיה (תיאור המראה הפיזי של הדמויות) ו דיוקן (מכשיר ספרותי המשלב מאפיינים חיצוניים ופנימיים בתיאור ה תווים).

בדרך כלל, האתיופי קורה כאשר דמות ניתנת לקול להביע את עצמה באמצעות המונחים הספציפיים שלו, מצב הדיבור והדימויים. במובן זה מדובר בלתת לדמות לדבר בעד עצמו, באמצעות דו שיח, מוֹנוֹלוֹג או מונולוג פנימי.

האתופיה נחשבת למשאב בעל אופי תיאטרלי, מכיוון שהוא מכריח את הקורא להיכנס לנפש הדמות ומייצג מידה נפשית של תיאור.

דוגמאות מאתיופיה

1. השגרה שלהם הייתה כה קפדנית, עד שהשכנים השתמשו בהם בכוונון שעוניהם. זה היה קאנט, פילוסוף, שאולי בגלל עור הפנים החולני שלו, דבק בדייקנות ובחיזוי עד מותו. כל יום הוא קם בחמש בבוקר, משמונה עד עשר או משבע לתשע, תלוי ביום שהעביר את שיעוריו הפרטיים. הוא היה חובב ארוחות אחרי הארוחה, שניתן היה להאריך אותן עד שלוש שעות, ובהמשך, תמיד בארוחת הבוקר באותה שעה הוא טייל בין העיר שלו ממנה מעולם לא עזב - ואז התמסר לקריאה ו מֶדִיטָצִיָה. בגיל 10, מבחינה דתית, הוא הלך לישון לישון.
   instagram story viewer
2. האל היחיד שלו היה כסף. תמיד קשובים איך למכור, אפילו את הבלתי ניתן לממכר, לאיזה נאיבי שנתקל בתחנה, שעם מילים והפגנות הוא הצליח לרתק אפילו בכפתור. מבחינתו הכל היה שווה בכל הנוגע למכירה. האמת מעולם לא הייתה הצפון שלו. לפיכך, הוא זכה לכינוי הסופיסט.
3. בחיוך שלו יכולת לראות את עברו העצוב. ובכל זאת, היא הייתה נחושה להשאיר את זה שם בעבר. תמיד מוכן לתת הכל למען אחרים. אפילו מה שלא היה לי. כך הוא חי את חייו, בשאיפה שהכאב שעבר לא תורגם לנקמה, טינה או טינה.
4. אלה שהכירו את אבי מדגישים את התשוקה שלו לעבודה, למשפחה ולחברים. חובה ואחריות מעולם לא הגבילו את חוש ההומור שלו; לא היה לו שום גירוד להראות את חיבתו מול אחרים. הדת, אצלו, הייתה תמיד חובה, אף פעם לא הרשעה.
5. העבודה מעולם לא הייתה שלו. גם השגרה. הוא ישן עד כל שעה ורחץ במקרה. למרות זאת, כולם בשכונה אהבו אותו, הוא תמיד עזר לנו להחליף את הקרן הקטנה על הברזים או את הנורות השרופות. כמו כן, כשראה אותנו מגיעים עמוסים בדברים, הוא היה הראשון להציע לעזור. אנחנו הולכים לפספס את זה.
6. הוא היה אמן, אפילו בדרך של הסתכלות. קשוב לפרטים, מצא עבודה בכל פינה. כל צליל, מבחינתו, יכול להיות שיר, וכל משפט, השבר של שיר כלשהו שאיש לא כתב. ניתן לראות את המאמץ והמסירות שלו בכל אחד מהשירים שהשאיר אחריו.
7. שכני מנואליטו הוא ישות מיוחדת. כל בוקר בשש היא לוקחת את הכלב הגרוטסקי שיש לה לטיול. הוא מנגן בתופים, או לפחות כך הוא טוען שהוא עושה. אז, מ 9 לאחד שיודע מה השעה, הבניין רועם בגלל התחביב שלו. בערבים, כל הבניין מסריח מהכנת מתכונים לא מוכרים שסבתו לימדה אותו פעם. למרות הרעש, הריחות והנביחות של הגור שלו, מנוליטו עושה את עצמו אהוב. הוא תמיד מוכן לעזור לאחרים.
8. כנראה שאשתו נטשה אותו. ומאז חייו התפרקו. בכל לילה הוא נראה בפטיו השכונתי עם בקבוק היין הזול ביותר וכוס לא שטופה. המבט שלו תמיד איבד.
9. הוא מעולם לא נגע במיקרוגל. אש איטית וסבלנות היו מבחינתה, סבתי, המפתח לכל מתכון. היא תמיד חיכתה שנרכנה ליד הדלת, כשהמנות המועדפות עלינו כבר מונחות על השולחן, והיא התבוננה בנו בקשב בזמן שנהנינו מכל ביס, עם חיוך ללא הפרעה. בכל שבת בשעה 7 היינו צריכים ללוות אותה למיסה. זו הייתה הפעם היחידה ביום שהיא הייתה רצינית ושקטה. בשאר היום הוא דיבר ללא הפסקה ובכל פעם שהוא צחק, הכל סביבו רעד. צמחים היו עוד תשוקותיו. היא טיפלה בכל אחד מהם כאילו היו ילדיה: היא השקה אותם, שרה להם ודיברה אליהם כאילו הם שומעים אותה.
10. מילים מעולם לא היו הקטע שלו, הוא תמיד שתק: מאז שהוא הגיע למשרד, עם שלו תמיד הייתי ללא דופי, עד שהשעון השמיע שש, כשהוא הלך בלי להשמיע קול כל. כשמצחו נוצץ בזיעה, בגלל החשש הוא התעורר שמספר כלשהו לא יסגור אותו. העפרונות שלו, איתם עשה חישובים אינסופיים, ננשכו תמיד. עכשיו כשהוא בדימוס, אנו מאשימים את עצמנו בכך שלא שמענו עליו יותר.
11. חייו דומים, בהליכתו הבלתי פוסקת, לאוונגליסט ברוח אזרחית, שאת נפילתו האדירה של תומכים הוא ראה במשך שישה עשורים מאכילים קהל, שחרור עבדים מטבח, חזות למרחקים, יבול תשוקה מרתק, מריח את המוזר כחנות משלהם עם אלמוג היקר של הטוב וכושר ההמצאה. (גיירמו לאון ולנסיה)
12. פרחים אדומים נוראים פורחים מתחת לפניהם השלווים. הם הפרחים שעובדים ביד שלי, ידה של אם. נתתי חיים, עכשיו אני גם לוקח אותם, ושום קסם לא יכול להחזיר את רוחם של חפים מפשע אלה. הם לעולם לא ישים את זרועותיהם הזעירות סביב צווארי, צחוקם לעולם לא יביא את מוזיקת ​​הכדורים לאוזניי. הנקמה המתוקה היא שקר. (מדיאה, על פי סופוקלס)
13. אבל אוי ואבוי! אני סובל מגורל דומה לזה של אבי. אני בתו של טנטלוס שחיה עם האלוהות, אך אחרי המשתה גורשה של חברת האלים, ומכיוון שאני בא מטנטלוס, אני מאשר את השושלת שלי עם אומללות. (ניוב, על פי אוריפידס)
14. בתו של האזרח המפואר ביותר, מטלוס סקיפיו, אשתו של פומפיוס, נסיך הכוח העצום, אם היקרה מבין הילדים, אני מוצאת את עצמי מזועזעת בכל כיוונים לאשכול אסונות כזה שאני יכול להניח אותם בראש שלי או בשקט של מחשבותיי, אין לי מילים או ביטויים איתם להביע אותם. (קורנליה, על פי פלוטארקו)
15. דון גומרסינדו [...] היה חביב [...] היה מועיל. רחום [...] והוא פעל מגדרו בבקשה ולהועיל לכולם גם אם זה עלה עבודה, חוסר שינה, עייפות, כל עוד זה לא עלה לו אמיתי [...] עליז וחבר לבדיחות וללעג [...] והוא שמח עליהם באבזור הטיפול שלו [...] ובשיחתו הדיסקרטית, אם כי מעט עליית הגג (ב פפיטה חימנז מאת חואן ואלרה)

לעקוב עם: