שירים על אהבה

שירים על אהבה

1. "אהבה"

מְחַבֵּר: גוסטבו אדולפו בקר (1836-1870)

השמש עשויה לענן לנצח;

ה יָם;

ציר כדור הארץ עלול להישבר

כמו קריסטל חלש.

הכל יקרה! מאי המוות

כסה אותי בקרפ הלוויה שלו;

אבל את זה אי אפשר לכבות בי

להבת אהבתך.

על המחבר ועל השיר

גוסטבו אדולפו בקר הוא היה משורר וסופר ספרדי של המאה ה -19, השייך למגמה הספרותית של הפוסט-רומנטיקה. יצירתו המפורסמת ביותר, חרוזים ואגדות, הוא אוסף שלו שירים פורסם בעיתוני מדריד שונים של אותה תקופה, פורסם לאחר מותו, והוא אחד הספרים הנקראים ביותר בספרות היספנית.

שיר אהבה זה הוא חלק מהטקסטים הקצרים של בקר, שנהג לומר כי "הטוב ביותר שִׁירָה כתוב הוא מה שלא כתוב ". בשורותיו הבודדות מבטיח המשורר אהבה נצחית, ומשווה את סופו למצבים אחרים בלתי אפשרי או מרוחק, ואפילו עם מותו של המשורר עצמו: כל זה יקרה לפני אהבתו להיכבות. זהו גם שיר המעיד על האינטימיות הפשוטה של ​​שירת הרגע בו כתב בקר, כאשר הריאליזם היה התנועה הספרותית הדומיננטית.

1. "האהבה הזאת לא מודה בחוטים של השתקפויות"

מְחַבֵּר: רובן דאריו (1867-1916)

גברת, אהבה היא אלימה

וכאשר זה הופך אותנו מחדש

המחשבה מציתה אותנו

השגעון.

אל תבקש מזרועותי לשלום

instagram story viewer

שיש להם אסירים שלך:

החיבוקים שלי הם של מלחמה

ונשיקותיי הן מאש;

וזה יהיה ניסיון לשווא

הופך את דעתי לאפלה

אם המחשבה מדליקה אותי

השגעון.

המוח שלי ברור

של להבות אהבה, גברת,

כחנות היום

או ארמון השחר.

ובושם המשחה שלך

מזלי רודף אותך,

וזה מצית את המחשבה שלי

השגעון.

השמחה שלי החיך שלך

מושג חלת דבש עשיר,

כמו בשיר הקדוש:

Mel et lac sub lingua tua.

תענוג נשימתך

בכוס כל כך דקה ממהרת,

וזה מצית את המחשבה שלי

השגעון.

על המחבר ועל השיר

רובן דריו הוא שם בדוי של פליקס רובן גרסיה סרמיה, משורר, עיתונאי ודיפלומט ניקרגואי יליד 1867. הוא הנציג הגבוה ביותר של התנועה הפואטית באמריקה הלטינית הידועה בשם המודרניזם, אשר התאפיין בעידון ובסגנון המוגבה, שבו ביקשו לחדש את השירה ספרדית. יצירתו של רובן דאריו הייתה אולי הידועה והמפורסמת ביותר של המאה ה -20 מבחינת שירה בספרדית, ולכן הוא נודע כ"נסיך האותיות הקסטיליאניות ".

בשיר זה, רובן דאריו מאפיין אהבה כמלחמה או אש, דימויים עזים ובלתי נשלטים, בדומה לאופן החשיבה על אהבה ברומנטיקה (ס. XVIII-XIX), שהשווה אותו להזיות וטירוף. בשיר ניתן לראות גם את התרבויות הטיפוסיות של המודרניזם, אפילו פסוק לטיני לקוח מתוך שיר השירים ואת זה ניתן לתרגם כ"דבש וחלב מתחת ללשונך ".

1. "שתי מילים"

מְחַבֵּר: אלפונסינה סטורני (1892-1938)

הערב באוזני אמרת לי שתי מילים

מְשׁוּתָף. שתי מילים עייפות

לומר. מילים

שהישנים הם חדשים.

שתי מילים כל כך מתוקות שהירח שהלך

סינון בין הענפים

זה עצר לי בפה. שתי מילים כל כך מתוקות

שנמלה מסתובבת לי על הצוואר ואני לא מנסה

לזוז כדי להעיף אותה החוצה.

שתי מילים כל כך מתוקות

אני אומר בלי להתכוון ל - אוי, כמה יפים, החיים!

כל כך מתוק וכל כך ענוג

ששמנים ריחניים נשפכים על הגוף.

כל כך מתוק וכל כך יפה

כמה עצבני, האצבעות שלי,

הם נעים לכיוון השמים מחקים מספריים.

אוי האצבעות שלי היו רוצות

לגזור כוכבים.

על המחבר ועל השיר

אלפונסינה סטורני היה משורר וסופר ארגנטינאי יליד שוויץ. עבודתה, המקושרת לזרם המודרניזם, כללה שירים, פרוזה ומחזות, ושיקפה במידה מסוימת את חשיבתה הפמיניסטית. סטורני היה חבר ומאהב של הסופר גם הורסיו קווירוגה, והתאבד בגיל 46 כשהשליך את עצמו לים בעיר מר דל פלאטה. סופה הטרגי עורר השראה ליצירות מאוחרות רבות יותר, כגון השיר "Alfonsina y el mar".

שיר זה מתאר שתי מילים שנאמרו על ידי המאהב, מבלי להעניק להן שמות, אלא להבהיר לקורא הקשוב שזה "אני אוהב אותך" או "אני אוהב אותך". כמו כן, חשוב לציין בשורות הראשונות את קרע הפסוק, המציין הפרדה בין הכתוב לבין הנקרא, בין המילה לבין נשמע.

1. "אהבה"

מְחַבֵּר: פבלו נרודה (1904-1973)

אישה, אני הייתי הבן שלך, לשתות אותך

חלב השדיים כמו מעיין,

על שהסתכלתי עליך והרגשתי אותך לצידי וקיבלתי אותך

בצחוק הזהב ובקול הגביש.

על ההרגשה בעורקי כמו אלוהים בנהרות

ולעבוד אותך בעצמות העצובות של אבק וסיד,

כי ישותך תעבור בלי כאב לצידי

ויצא בבית -נקי מכל רע-.

איך אדע לאהוב אותך, אישה, איך אדע

אוהב אותך, אוהב אותך כמו שאף אחד לא ידע!

תמות ועדיין

אוהב אותך יותר.

ועדיין

אוהב אותך יותר

ועוד.

על המחבר ועל השיר

פבלו נרודה הוא שם בדוי של ריקרדו אליסר נפטלי רייס בסואלטו, משורר מקסימום צ'ילה ואחד הסופרים המפורסמים ביותר של סִפְרוּת בספרדית. נרודה, שהוקדש בארצו לפוליטיקה ולדיפלומטיה, היה לוחם קומוניסטי וידיד קרוב של פדריקו גרסיה לורקה. יצירתו העצומה מכסה תקופות סגנוניות שונות, חלקן מחויבות מאוד לריאליזם הסוציאליסטי, ובשנת 1971 הוענק לו פרס נובל לספרות.

שיר זה הוא חלק משירים האהבה והארוטית הרבים שכתב נרודה, ושייך לאוסף שיריו דמדומים משנת 1923. בו אתה יכול לראות הרבה מהמשאבים האופייניים ליצירתו של נרודה, כגון שימוש בזמני פעלים מסוימים ( מושלם של המשנה בפסוקי הפתיחה) להביע רצון, געגוע שלא יכול להיות לְסַפֵּק. בשיר גם הטשטושים הגבולות בין גופתו של המשורר לזה של אהובתו, כאילו מחפשים מתמזגים, ומסתיימים בהצהרת אהבה טיפוסית לנצח נצחים, כלומר מעבר ל מוות.

1. "הֶעְדֵר"

מְחַבֵּר: חורחה לואיס בורחס (1899-1986)

אני אעלה את החיים העצומים
שגם עכשיו היא המראה שלך:
כל בוקר אצטרך לבנות אותו מחדש.
מאז שהלכת
כמה מקומות הפכו לשווא
וחסר משמעות, שווה
לאורות ביום.

אחר הצהריים שהיו נישה לתדמית שלך,
מוזיקה שתמיד חיכית לי בה,
מילים של אותה תקופה,
אצטרך לשבור אותם בידיים שלי.
באיזה חלול אסתיר את נשמתי
אז אני לא רואה את היעדרותך
שכמו שמש נוראית, בלי שקיעה,
מאיר סופי וחסר רחמים?

היעדרותך מקיפה אותי
כמו החבל עד הגרון,
הים שאליו הוא שוקע.

על המחבר ועל השיר

חורחה לואיס בורחס הוא היה סופר, משורר וחיבור ארגנטינאי, נחשב לאחד המחברים הגדולים לא רק של השפה הספרדית, אלא גם של הספרות האוניברסלית. סיפוריו הפנטסטיים, מלאים במבוכים, חלומות והתייחסויות לספרים ודמויות היסטוריות שהומצאו סימנו לפני ואחרי בספרות המאה ה -20. בגיל 55 הוא היה עיוור כמעט לגמרי, אך למרות זאת המשיך ליצור, והיה מועמד נצחי לפרס נובל לספרות, שאותו מעולם לא קיבל.

בשיר זה, בורחס מתקרב לאהבה מנקודת המבט של הנטושים, כלומר, למרות, ושר לא לאהוב אלא להיעדרה. היעדר אהובתו נתפס בעיני המשורר כמשהו עצום, מכריע, קיים בכל הדברים: מוזיקה, מקומות, עצם המילים איתו הוא כותב. שלא כמו שירים רבים אחרים של בורחס, שיר זה כתוב בפסוק חופשי, ללא כבוד מדדים או בתים, והדגשת המטאפורות המתארות את הדרך שבה המשורר חי מה מְתוּאָר.

1. "לִפְעָמִים"

מְחַבֵּר: ניקולאס גוילן (1902-1989)

לפעמים מתחשק לי להיות נדוש

להגיד: אני אוהב אותך בטירוף.

לפעמים מתחשק לי להיות טיפש

לצרוח: אני כל כך אוהב אותה!

לפעמים אני רוצה להיות ילד

לבכות מכורבל בחיקה.

לפעמים אני מרגיש שאני מת

להרגיש, מתחת לאדמה הלחה של המיצים שלי,

שפרח גדל ושובר לי את החזה,

פרח, ואמרו: פרח זה,

בשבילך.

על המחבר ועל השיר

ניקולאס גילן הוא היה משורר ועיתונאי קובני, נחשב למשורר הלאומי של ארצו. יצירתו מתמקדת במה שהוא כינה "הצבע הקובני", כלומר בתהליכים המורכבים של התפרקות מוטעית ובמורשת האפרו-אמריקאית האופיינית לתרבות הקובנית והקריבית. לתרבות הפופולרית יש גם נוכחות רבה בשירתו, וזו הסיבה שרבים מבינים אותה כשירה המחויבת לפוליטית והחברתית.

בשיר אהבה זה, המשורר משתמש במשאב החזרה ("לפעמים" הוא הכותרת ותחילת ארבעה פסוקים) כדי להתעקש מנקודות מבט שונות על תיאור על אהבתו, כמו גם השימוש בעל פה, שכן המשורר מבטא את מה שהוא רוצה לומר, כאילו רצה לצטט את עצמו. בפסוקיה האחרונים מופיע המוות, אותה תמונה קודרת ואגדית בו זמנית שהוא מלווה את האוהבים, כיוון שלמשורר לא היה אכפת למות ושהפרח נבט מגופו, כל עוד הוא יכול לתת אותו לגופו אהוב.

הפניות:

• "שירים רומנטיים" ב שירי הנשמה.
• "רובן דאריו" ב ויקיפדיה.
• "גוסטבו אדולפו בקר" ב ויקיפדיה.
• "אלפונסינה סטורני" ב ויקיפדיה.
• "פבלו נרודה" ב ויקיפדיה.
• "Nicolás Guillén" ב ויקיפדיה.
• "חורחה לואיס בורחס" ויקיפדיה.

לעקוב עם: