הגדרת סניף מנהלים

בתוך התיאוריה פּוֹלִיטִיקָה של ה חלוקת סמכויות שקובע כי א מֶמְשָׁלָה הוא מורכב משלושה חלקים (הרשות המבצעת, המחוקקת והשיפוטית), הכוח המבצעת נתפס בדרך כלל כבעולה מכיוון שהוא זה שאחראי על קבלת ההחלטות. מִנהָל של הממשלה בכלכלה, חברתית, חינוכית, פוליטית וכו '.

כוחה של המדינה העוסקת בניהול

הכוח המבצעת הוא אולי משלוש המעצמות זה שהיה קיים תמיד בחלק גדול מהחברות, מכיוון שאנחנו מתייחסים למי שאחראי על המנדט לשלוט.

בזמנים אחרים את הכוח הביצועי ייצגו מלכים, נסיכים, עריצים, מושלים וצורות אחרות של מנהיגים, בהתאם לסגנונם המסוים, הפעילו כוח בדרכם שלהם, בגדול או פחות שְׁפִיוּת.

כיום הכוח המבצעת הוא ברוב החברות אחת משלוש המעצמות, האחראיות על ניהול האזור וקבלת החלטות בנוגע לבעיות שונות הנוגעות לחברה הגיע הזמן לשלוט.

הצורך ב- איזון בין שלושת המעצמות, אם כי זה לא תמיד קורה והביצוע מנותק כחזק ביותר ונוטה להכניע את החקיקה והשיפוטית.

הרשות המבצעת נחשבת בדרך כלל ובטעות לחזקה יותר משני הענפים האחרים, אך למעשה כל שלושת הסניפים חשובים לא פחות לממשלתו של סניף אחד. החברה והשלושה צריכים לשלוט בעצמם, זה בדיוק הרעיון וההצעה הבסיסית של מערכת חלוקת כוחות זו השוררת במיוחד במערכות. דֵמוֹקרָטִי.

כלומר, זה בסוג זה של פורמטים דמוקרטיים שיש לו סיבה להתקיים שכן בממשלות דיקטטוריות או עריצות, כוח ההנהלה, עם פרופיל סמכותי לחלוטין, נוטה לכופף את המעצמות האחרות עד כדי העלמתן או תלותן מ _ שלו רָשׁוּת.

איננו יכולים להתעלם מכך שבמקרים רבים, כוחו העצום של נשיא הפך מערכות דמוקרטיות למערכות נשיאותיות מכיוון שכל הכוח מרוכז בדמות זו ושאר המוסדות הדמוקרטיים והפוליטיים מאבדים ערך רב מולו, זה לא צריך להיות ככה כפי שכבר צייננו, אך לרוע המזל סמכותו החזקה של הנשיא בסופו של דבר מאפילה על שתי המעצמות האחרות, שכמובן מטלותן של מבקר של זה.

ארגון בנשיאות או בפרלמנט

רק אחת הדרכים הנפוצות ביותר לארגן את הכוח המבצע היא תחת מה שמכונה מערכת נשיאותית שבה, כפי שציינו, הנשיא הוא זה שמתבלט מעל השאר כוחות.

ומצד שני, ההנהלה יכולה להתבסס על מערכת פרלמנטרית שמקורה אנגלי, השונה באלה מראשות המדינה ומראש הממשלה.

בראש התפקיד האחרון עומד בדרך כלל ראש ממשלה או קנצלר, שנבחר על ידי הפרלמנט, בעוד שהאזרחים בוחרים את אלה שירכיבו את הפרלמנט.

בחירת ההנהלה והתפקידים

הן הנשיא והן סגן נשיא הרשות המבצעת נבחרים על ידי העם על פי הנורמות והחוקים של כל אזור.

בדרך כלל באמצעות בחירות כלליות ישירות, כל אזרח בוחר את המועמד שהוא אוהב, או שאליו הוא נמצא בחירות עקיפות, כמו בארצות הברית, שם היא מכללת הבחירות של כל מדינה שיש לה את קול סופי.

כוח זה נמשך בדרך כלל בין שנתיים לשש ובמהלכם הנשיא הופך לנשיא הראשון של אוּמָה בשאלה.

במהלך כהונתו עליו ליישם את המדיניות הציבורית שהבטיח במערכה ואת כל אלה שמטרתם לשפר את איכות חייהם של תושבי עמו, זה הרעיון המרכזי, האידיאלי, אם כי כמובן, פעמים רבות זה לא קורה ומנהיגים רבים בסופו של דבר מחליטים מדיניות שלא פותרת בעיות של אנשים. לצערי.

באישורו, כלומר, תחת ההיררכיה שלו יעמדו השרים שלא נבחרים על ידי העם אלא שהם עצמם הנשיא שמייעד אותם בכל תיק שרים ועליו לעקוב אחר הרעיונות, הפרויקטים והצעדים שהנשיא מַעֲרֶכֶת.

באישורו, יש לו את הכוח להוציא גזירות ותקנות שיש לכבד ולקיים על ידי אזרחים, ומצד שני, זו גם האחריות שלו להשתתף ב פגישות דו צדדיות עם מדינות אחרות לחתימת הסכמים מסחריים או פוליטיים, בין היתר, המעדיפות את מדינתן ואת זו החותמת על ההסכם עימן. הֶסכֵּם.

הנשיא או ראש הרשות המבצעת אחראי גם על כמה ענייני הוועדה כוח חקיקה.

אז כאשר א חוֹק אושרה על ידי שני בתי המחוקקים, לנשיא עשויה להיות אפשרות לחוקק אותו או להטיל וטו על כך אם ימצא בכך צורך.

כעת, המעצמה המבצעת לעולם לא תוכל להעביר את שתי המעצמות האחרות.

סוגיות בכוח ההנהלה