הגדרת מקרה דרייפוס

"אני מאשים!", בהתייחס לכותרת המאמר המפורסם של אמיל זולה, הוא אחד הציטוטים החוזרים ביותר בעולם כשמדברים, באופן קבוע, על נושאים פוליטיים. אבל מי ולמה הואשם הסופר הצרפתי?

מה שמכונה "פרשת דרייפוס" כלל הליך שיפוטי נגד איש צבא צרפתי (אלפרד דרייפוס) שהואשם בשקר ריגול, אך חשוב מכל, הוא הפגין את האנטישמיות וההתנהגויות הרווחות נגד גרמניה בחברה צָרְפָתִית.

מאז 1892, מחלקת הריגול הצרפתי של ריגול ( סעיף דה סטטיסטיק) ידע שהנספח הצבאי של שגרירות גרמניה בפריס, מקסימיליאן פון שוורצקופן, ביצע פעולות ריגול על אדמת גלי.

והוא ידע זאת בזכות אשת הניקיון של השגרירות שהייתה, למעשה, מודיעה של ה- Section de Statistique שאספה את הפסולת מפחים של פון. שוורצקופן לקח אותם למשרדי שירות הריגול הנגדי הצרפתי, שם נותחו פיסות הנייר והצטרפו בקפידה כדי ליצור מסמכים. מקוריות.

כך, בשנת 1894 מגלה עובד מדינה נבהל שלפון שוורצקופן יש מודיע בפנים, אשר שלח לך רשימה של תיעוד צבאי צרפתי רגיש שאליו תוכל לגשת. רשימה זו תהיה ידועה בשם גבולי (מילה שמשמשת, בצרפתית, לתיאור רשימה ממצה, כמו מניפסט של ספינה).

המסמך הגיע לידי רס"ן הוברט-ג'וזף הנרי שככל הנראה לא רצה לזהות את כתב היד - מאוחר יותר נטען, ניתן להבחין בקלות - בכתב ידו על ידי חבר טוב שלו, שיהיה הסוכן הגרמני, "מבדר" את הדיווח לפני שהוא יגיע אליו ממונים.

מכאן, ובסיסו של הנרי, החוקרים חיפשו בטעות אחר חשוד במקום שהוא לא היה. וכך הם נתקלו בכזה שהיה מושלם לניצול הדעות הקדומות העמוקות ביותר של החברה הגאלית באותה תקופה.

הקפטן אלפרד דרייפוס נולד בשנת 1859 במולהאוס שבאלזס, אחד האזורים שגרמניה לקחה מצרפת לאחר שהביס אותה במלחמת צרפת-פרוסיה (שהולידה, בדיוק, את הולדת האימפריה הגרמנית), והודה באמונה אפונה.

אנטישמיות ונקמה מול האויב הגרמני הנצחי שולבו אפוא בדמות ששימשה כשעיר לעזאזל. וכך, ב- 15 באוקטובר 1894 נעצר דרייפוס כמרגל חשוד בשירות גרמניה.

מה שלאחריה לא היה משפט, אלא לינץ 'פומבי שפתח את תיבת הרעם בחברה הצרפתית וחשף את בושה.

ה חֲקִירָה זה בוצע בצורה מוטה; להגיע ל סיכום שזה יכול להיות דרייפוס, הוא החליט לַחקוֹר לאיזה קצין מטכ"ל שקשור לתותחנים, רק בגלל שבגבול היו אזכורים של מסמכי ארטילריה (כמו אלה של זרועות אחרות), אם כי התעלמו מהתנאים שקצין מטה לא יזכיר בתנאים מוּזְכָּר.

העדויות החזקות ביותר שהיו צריכים להיות לתביעה הייתה זו של ההשוואה הקליגרפית, אשר היא לא נעשתה על ידי מומחים, וכי היא התבססה רק על דמיון סו-גנרי מאוד של שניהם כתבי קודש.

למעשה, מה שמכונה המומחה (שלא היה מומחה לקליגרפיה), אלפונס ברטילון, יצר תיאוריה שתואמת את העובדות ולא את להיפך (כלומר העובדות היו צריכות לשרבוע את התיאוריה): שדרייפוס היה מחקה את הכתיבה שלו "להטעות".

אגב, חלק מהחוקרים (ואני נותן להם את הכינוי הזה כדי לעשות להם טובה) היו אנטישמים בגלוי. דרייפוס היה הקצין היהודי היחיד באותה תקופה ...

אף על פי שבתחילה ביקשו לשמור את המקרה בסוד, הדבר נודע לציבור מהדליפה שהעיתון האנטישמי גרם לו. השחרור החופשי.

העיתון היה אנטישמי בנטייה בגלל אנטישמיות והוא המשיך לקבוע מגמה זו לאורך כל המקרה. התקשורת, כמו החברה, נשברה בין דרייפוסים לאנטי דרייוסים.

החקירה והמשפט עצמו התמקדו בראיות שבאמת לא היו מורכבות מכל היותר היום היינו מכנים נסיבתיות או, באופן ישיר, הם מעולם לא היו צריכים להתקבל, בשום הקשר, כ מבחנים.

ככל הנראה, ולדברי העדים, אלפרד דרייפוס ידע היטב את השפה הגרמנית, דבר הגיוני למי שנולד באלזס, בו מדברים מגוון ניב של הגרמנית. גרמנית, בנוסף לעובדה שקצינים צרפתים זכו לתגמול על ידיעתם ​​בגרמנית (גרמניה הייתה, יחד עם אנגליה וספרד, אחת האויבות ההיסטוריות של צָרְפַת). אך ידיעת השפה הייתה אינדיקציה לאשמה כלפי התביעה.

כמו כן, קפטן דרייפוס ניחן בזיכרון מופלא... שיעזור לך לזכור את המידע שאחר כך תעביר אליו אינטליגנציה גֶרמָנִיָת. מול הטיעון המוזר הזה, התגובה האפשרית היחידה היא ה- WTF המודרני!

היעדר הראיות המהותיות הוסבר, באשליה המרבית של התביעה, כראיות מפלילות בפני עצמן, שכן הקברניט חיסל הכל ...

לפיכך, בעקבות נימוק זה, יש להניח כי יש למצוא אדם חף מפשע, משהו... או שבמקרה זה הוא יהיה אשם? לא, ללא ספק, לנימוק זה אין ראש ולא זנב.

בינתיים, בעיתונות הכתובה היה א הִתכַּתְשׁוּת בין אנטי דרייפוס לתקשורת חיובית, עם מאמרי מערכת ומאמרים מודלקים. איך היינו קוראים היום חדשות מזויפותמאמרים משמיצים עם שקר על חייו של דרייפוס היו נפוצים בתקשורת האנטי-דרייפוסית של אז.

התהליך סבל מהתעללויות נגד דרייפוס וההגנה שלו שגם אז הייתה מחוץ לחוק ובלתי נסבלת.

הדבר מודגם במסירת תיעוד לשופטים שלא ניתן היה לבדוק על ידי ההגנה, בניגוד לרוח כלשהי של שוויון לפני ה חוֹק וחוסר משוא פנים לכך. מי שתיזמר את ציד המכשפות הזה דרש את ראשו של דרייפוס ויהי מה.

אלפרד דרייפוס הגן על עצמו בתוקף, פירק נקודה אחר נקודה ובטיעונים הגיוניים את ההאשמות. אך עם כל מה שנגדו, המשימה לא להוכיח את חפותם, אלא להאמין בה, הייתה בלתי אפשרית.

ב- 22 בדצמבר 1894 נמצא אלפרד דרייפוס אשם בבגידה גבוהה ונידון לירידה בדרגה (משלו דרגה צבאית), גורש מהצבא ולמאסר עולם בכלא מחוץ לצרפת יַבַּשׁתִי.

דרייפוס הורד בפומבי לצורך לעג נוסף, ונלקח תחילה לכלא בגיאנה ואז לאי השטן. רק מהשם, אנחנו כבר יכולים לדמיין שזה לא היה בדיוק אתר נופש בו אפשר להירגע, אלא כלא פרטי קשה עם היסודות הבסיסיים ביותר למינימום רווחה.

ולתנאים, הקשים כבר, יש להוסיף התנהגות אכזרית של הסוהרים שלהם.

אך למרות ש"המשחק "הזה אבד, הקשר לא היה, עדיין הייתה" הרגל השנייה ".

מתייה דרייפוס, אחיו הבכור של אלפרד, היה זה שהחל לחקור בכוחות עצמו למרות האיומים התקבל מגזרות צבאיות, והגיע למסמך הסודי שהראתה התביעה בפני שופטים.

לאט לאט הפגיזו את הקונספירציה שהתרחשה על דרייפוס בפני הציבור באמצעות העיתונים, וההפך מובהק להאשמה היה החלפת ראש סעיף דה סטטיסטיק, אלוף משנה סנדר, על ידי סגן אלוף ז'ורז '. פיקוארט.

האחרון, שעקב אחר המקרה בעניין, גילה מסמך שהופנה למרגל האמיתי שחדר לצבא הצרפתי, והותיר את התיק נגד דרייפוס לגמרי לא בא בחשבון.

ומי היה חברו של מייג'ור הוברט-ג'וזף הנרי עליו הוא הגן ושגילם פיקוארט?

פרדיננד וולסין אסטרהזי, איש צבא צרפתי עם שורשים באצולה ההונגרית, שבא לעבוד, באופן פרדוקסלי, עבור המודיעין הגאלי במדור האינטליגנציה הנגדי היה המרגל, פעל מונע מכסף בגלל מספר רב ומסורבל חובות.

הקליגרפיה של רשימת בורדרו התאימה לחלוטין לכתב ידו של אסתרזי.

מול הבקשות לבדיקת המקרה, הסגל הכללי הצרפתי סירב על מנת שלא להודות בטעות, והעדיף לנקוט לבצע תהליך נפרד נגד אסתרזי ולשמור על גזר הדין בפני דרייפוס, בהנחת "תיק נשפט, תיק סָגוּר". פיקוארט אף "גורש", והקצה לו יעדים במושבות כדי שהוא "יפסיק לטרוח".

הנרי השתתף גם בהסתרת הטעות בכך שהוא המציא ראיות כוזבות נגד דרייפוס, המורכבות ממכתב לכאורה (מעולם לא היה קיים באמת) שנשלח על ידי הנספח הצבאי של השגרירות האיטלקית לשמו הגרמני, ובכתב אישום דרייפוס.

הפיקוד העליון וכל המעורבים במישרין בהרשעתו של דרייפוס חששו מהגילוי, ועשו את הדרוש כדי להסתיר את העלילה ולסבך עוד יותר את דרייפוס. קיום ארכיון סודי אפשר להם לייצר בדיקות לפי הצורך.

אבל המפולת הייתה עליהם: בשנת 1897, טפטים הם נודעו על זיהוי כתב ידה של אסתרזי עם זה של הרשימה שבידי הנספח הצבאי הגרמני.

מתייה דרייפוס הגיש תלונה נגד אסתרזי למטה הכללי הצרפתי, והפך את השערוריה לפומבית ולא הותיר ברירה אלא לפתוח בחקירה.

עיתונאים וסופרים משפיעים, כמו אנטול צרפת, פול בורגט ובעיקר אמיל זולה, יאמצו בפומבי את מטרת דרייפוס וכן ישכנעו פוליטיקאים כמו ליאון בלום.

אך למרות זאת, הצוות עדיין סירב לפתוח מחדש את התיק ואף נראה כי הוא רוצה להציל את אסטרזי על ידי הקריבה של פיקוורט.

זה אושר במשפטו של אסתרזי, שלא הציל אף אחד חוּקִיוּת בטפסים, ובהם נאשם בסופו של דבר על ידי הנאשם, ואילו פיקוורט הואשם וטוהר מבלי שהיה אשם בדבר אחר מלבד ידיעת האמת.

באקלים זה חתם אמיל זולה כבר בינואר 1898 על המפורסם שלו ג'אקוז, מאמר בו הוא מבהיר ומוקיע, עם שמות ושמות משפחה, את הקנוניה נגד דרייפוס.

ונחש מה המעורבים עשו? ואכן, הוקעת זולה על לשון הרע, שהצליחה רק לשים את פרשת דרייפוס בעיני דעת הקהל ומרכז הוויכוח. זולה הגן על עצמו ברטוריקה מבריקה על ידי התקפה נגדית והסבר על פרטי תיק דרייפוס.

למה? פשוט: משפט אלפרד דרייפוס נערך בדלתיים סגורות, ולכן דעת הקהל לא ידעה את פרטיו.

בזכות משפטו של זולה נודע לציבור על הקונספירציה כולה, על פי פרטי משפט הסופר שנודע לעיתונות.

לבסוף, זולה נידון לשנת מאסר ולתשלום קנס כספי גדול, ובסופו של דבר יצא לגלות באנגליה לתקופה קצרה, מכיוון שבצרפת שלו בְּטִיחוּת הצוות היה בסכנה.

הבחירות נערכו גם בשנת 1898, וזה יהיה שר המלחמה החדש גודפרוי קאוויניאק, שיגלה את כינוס הוועדה ראיות מפלילות נגד דרייפוס, באופן פרדוקסלי כשניסה להוכיח את אשמתו באופן סופי, שכן כן אנטי-פיוזיאני.

בחקירה אליה העביר את רס"ן הוברט-ג'וזף הנרי, הוא התוודה בסופו של דבר על כל האסיפה. הוא יועבר מיד לכלא, שם יתאבד למחרת. וקוויניאק התפטר.

לא הייתה ברירה אלא לבדוק את המשפט. ובינתיים, אלפרד דרייפוס לא היה מודע לכל המציאות הזו ולמאבק שחצי מדינה ניהלה נגד המדיום האחר כדי להכיר בחפותו.

ב- 3 ביוני 1899 ביטל בית המשפט לקילוט את גזר הדין משנת 1894 והוביל לפתיחתו של לחימה חדשה בבית משפט. דרייפוס הועבר מאי השטן לכלא הצבאי רן ביבשת צרפת.

עם זאת, במשפט החוזר הוא גם יימצא אשם, אף שנגזר עליו עונש של "רק" עשר שנים הודות לנסיבות מקלות. ההגנה שלו תמשיך מבלי לוותר על זיכוי מוחלט. התהליך שוב הושחת, וביטל את הווידויים של הנרי ואסתרזי, דבר שלא היה נשמע ממנו.

בסוף אותה שנת 1899 מוצעת לדרייפוס חנינה לנשיאות, שלמרות שהוא נרתע לקבל, בסופו של דבר הוא יעשה זאת על מנת להתאחד עם עצמו.

למרות שזה איכזב את תומכיו, יש להבין מה סבל המסכן בין כתב האישום, שני המשפטים וכלא. לפחות עכשיו, הוא יכול לחיות בחופש.

עם זאת, אלפרד דרייפוס היה איש של כבוד, ושראה מכתים זה, בשנת 1903 ביקש לעיין בעניינו.

המקרה ייחקר שוב בין השנים 1904-1906 בצורה מדוקדקת, ולבסוף, בשנת 1906 דרייופוס ישוחזר (כמו גם פיקארד) ויוחזר לצבא. באותה שנה הוא ימונה לאביר לגיון הכבוד.

ואיך הגיע אסטרזי? ובכן, שהוגלה באנגליה, הוא סיים את ימיו שם, ללא כאב או תהילה, אך התחמק מהצדק הצרפתי בחופש.

אפשר לחשוב שלאחר הטיפול שקיבלה "המולדת", דרייפוס לא היה רוצה לדעת יותר על צרפת. ובכן, כפטריוט טוב, וללא טינה למדינה עצמה (אם כי אנו יכולים להניח על מה עליו לחשוב שהאשים אותו שלא בצדק) דרייפוס לא היסס להתגייס בשנת 1914 להילחם במלחמה החדשה נגד גֶרמָנִיָה.

ה מקרה דרייפוס לא זו בלבד שהיא חשפה את האנטישמיות והלאומיות האלימה הקיימת בחברה הצרפתית, אלא היא גם הדגישה כי החברה עד מאוד מזג אוויר מלחמת אזרחים לפני המלחמה, בה היו אפילו מריבות אנטישמיות.

לעיתים רחוקות משפט משך תשומת לב ומתח כה רבה. אבל זה שפעמים מעטות הצדק נטה לקיצוניות כזו.

וצרפת עדיין מסומנת על ידי המקרה; אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל אני זוכר שראיתי האשמה באסיפה הלאומית הצרפתית כצעיר. זה צריך להיות בשנות ה -80, כמעט מאה אחרי שהכל קרה ...

תמונות פוטוליה: רוכב

נושאים בפרשת דרייפוס