טקסט ספרותי על הכוכבים

טקסט ספרותי על הכוכבים

ביום בו הכוכבים כבו

זה יהיה יום נורא, אם כי עדיין רחוק, היום שבו הכוכבים יכבו. זה יתחיל בקטן, נקודה בהירה אחת בכל פעם, שחור השמים מתפשט, כמו קסת הדיו שנשפך על ידי ילד מכין שיעורי בית בעל כורחו. אלו מאיתנו שיראו את זה, לא מאמינים, ימצאו הסברים שונים, חלקם יותר משוכללים, אחרים על גבול הדתיים כי אף אחד לא ירצה להתמודד עם היקום הקר והאפל שמגיע.

אחרים, לעומת זאת, ייאושו. הם יגידו שלקיים כבר לא הגיוני, שמעתה והלאה החיים יהיו כמו הליכה עיוור במערה ענקית, בלי שום תקווה לראות שוב את השמש. ואחרים, לעומת זאת, ישברו את המוח שלהם בחיפוש אחר פתרון. הם ידבקו בתקווה שהתבונה תנצח עד הרגע האחרון, היכן שההיגיון תנצח הטבע כושל או פשוט אכזרי ואדיש לגורלם של מי הם עדיין קיימים. אבל אפילו הם, המוח הבהיר והנועז ביותר שלנו, יצטרכו להתפטר, לשים בצד את שלהם מכשירים ומסכי המחשב שלהם, ומתמודדים עם המחזה האינסופי של דהיית האורות לָנֶצַח.

זה יהיה יום נורא, אם כי מלא בהתפטרויות, היום בו הכוכבים ייכבו. נבין שלא חיכה דבר לבואנו באחרית הימים, שאין לא ארקדיה ולא גן עדן לחזור אליו, ולא ישועה טכנולוגית בידי אלי הכבלים והפלדה. נאנח פה אחד, מתוך הבנה שלא נדרשו כל כך הרבה מאבק, כל כך הרבה מאמץ, כל כך הרבה עוינות שנמשכה במשך מאות שנים, ושהקיום הוא גן עדן בפני עצמו.

נצטער על הזמן שנבזבז בשנאת זה את זה, בהפניית השכן אלינו דָת, בוויכוח על האמת העמוקה של יקום שכבר באותה תקופה היה מתכבה. ונגיע, בזה אחר זה, לאותו חסר טעם סיכום: שהיה טוב כל עוד זה נמשך, שהיה יפה, שבסופו של דבר די לחדד את הראייה והשמיעה, כי העולם בהדרו היה מה שהיה ושהכל נגמר. ודי יהיה לנו להרגיש את ידם הרועדת של אחינו בחושך.

זה יהיה יום נורא, אבל משחרר, היום בו הכוכבים ייכבו. לא יהיו מלחמות, לא מחלוקות, לא יהיו דיונים פוליטיים או פיננסיים סוערים. כל אותם עניינים יאבדו את משמעותם ואנו נשתחרר מהם, לראשונה מי יודע כמה זמן. אף אחד לא יזכור ברגעי החשיכה האחרונים את הריבית שהושגה על תיק השקעות, וגם לא את מחיאות הכפיים של הציבור בסוף הנאום לפני קונגרס, או כל דבר אחר מלבד זוהר מדורת הילדות ההיא שבה אח או בן דוד ניגנו מנגינה עצובה ועצובה בגיטרה. עָמוֹק. ריח הביישן של תפוחים מהמטבח של האם אבד בזיכרון. הרעד הנרגש של נשיקה ראשונה שניתנה לאדם הלא נכון. והפרחים והעננים והנשיכות של כלב בילדות יהיו הגיוניים שוב, והזרועות המושטות של אותו זוג שאנחנו שוללים ממנו חיבוק אחרון. הכל יהיה הגיוני באור היחיד של הזיכרון.

זה יהיה יום נורא, אבל נצחי, היום שבו הכוכבים ייכבו. ובקרוב לא יהיה שם מי שיראה אותו, ואין מה לראות מלבד נדנדת המטוטלת של כוח מרוחק, המצית את כל הנקרה בדרכו כמו הוריקן אדיר. וורדים חדשים של אש יוולדו כשאף אחד לא יביט בהם, וסלעים לחים שמסתובבים סביבם ירתחו עם חדש חיים ועם עיניים חדשות מכוונות לחלל, מאוכלס בגחליליות חדשות, הבטחות חדשות לקץ מגיע. עד שיום אחד, אפילו יותר רחוק, הכוכבים מתחילים לדעוך שוב.

הפניות:

• "סוגי טקסטים" ב ויקיפדיה.
• "הכר בטקסט ספרותי את המרכיבים האופייניים המעניקים לו משמעות" ב ITEN מרכז משאבי מורים של ארגון המדינות האמריקאיות (OAS).

מהו טקסט ספרותי?

א טקסט ספרותי הוא סוג של כתיבה שחורג מעצם העברת רעיון או משמעות וזה מהמר, אם כן, לספק לקורא חוויה אסתטית, כלומר חוויה של ה יוֹפִי. המשמעות היא שטקסט ספרותי נותן חשיבות רבה לא רק למה שהוא אומר, אלא לאופן שבו הוא אומר אותו ולריבוי המשמעויות שהוא יכול לבטא באמצעות המילים המתאימות.

טקסטים ספרותיים היו חלק מהמסורת האמנותית של האנושות מאז ימי קדם, כלומר של ה סִפְרוּת, ומאורגנים בקבוצות גדולות המכונות ז'אנרים, שיש להן תכונות בסיסיות פחות או יותר נפוצות. בהווה, ז'אנרים ספרותיים הם ה שִׁירָה, הנרטיב (ה כַּתָבָה, ה רוֹמָן, ה כְּרוֹנִיקָה) ודרמטורגיה (כלומר, טקסטים תיאטרליים).

לעקוב עם: