טקסט ספרותי על גשם

טקסט ספרותי על גשם

א טקסט ספרותי זהו סוג של כתיבה המחויב לספק לקורא חוויה אסתטית, כלומר חוויה של יופי. המשמעות היא שטקסט ספרותי נותן חשיבות רבה לא רק למה שהוא אומר, אלא לאופן שבו הוא אומר אותו ולריבוי המשמעויות שהוא יכול לבטא באמצעות המילים המתאימות.

טקסטים ספרותיים היו חלק מהמסורת האמנותית של האנושות מאז ימי קדם, כלומר של ה סִפְרוּת, ומאורגנים בקבוצות גדולות המכונות ז'אנרים, שיש להן תכונות בסיסיות פחות או יותר נפוצות. בהווה, ז'אנרים ספרותיים הם ה שִׁירָה, הנרטיב (ה כַּתָבָה, ה רוֹמָן, ה כְּרוֹנִיקָה) ודרמטורגיה (כלומר, טקסטים תיאטרליים).

1. שִׁיר: "מה חייך, נשמתי?" מאת מיגל דה אונאמונו (1864-1936)

מה חייך, נשמתי, מה התשלום שלך?
גשם על האגם!
מה החיים שלך, נשמתי, ההרגל שלך?
רוח בפסגה!

איך חייך, נשמתי, מתחדשים?
צל במערה!
גשם על האגם!
רוח בפסגה!
צל במערה!

דמעות זה הגשם מהשמיים,
והרוח מתייפחת ללא יציאה,
חרטה, הצל ללא כל נחמה,
וגשם ורוח וצל עושים חיים.

על הסופר

מיגל דה אונאמונו הוא אולי הבולט מבין הסופרים הספרדים של דור 98'. הוא טיפח ז'אנרים ספרותיים שונים כמו הרומן, התיאטרון, השירה וה מִבְחָן, והוא היה רקטור של אוניברסיטת סלמנקה במהלך שלוש תקופות שונות, וכן סגן ב-Cortes המכונן של הרפובליקה השנייה. שירתו היא חלק מתנועת הרומנטיקה וחלק ניכר ממנה נכתב באמצעות מדדים מסורתיים, כמו רומנטיקה וסונט. ה

דָת, הארץ וחיי הבית היו כמה מהנושאים האהובים עליו.

1. שִׁיר: "הגשם" מאת חורחה לואיס בורחס (1899-1986)

בפתאומיות אחר הצהריים התבהר
כי הגשם הדקות כבר יורד.
נופל או נפל. גשם זה דבר אחד
זה בהחלט קורה בעבר.

מי ששומע את נפילתה החלים
הזמן שבו מזל
חשף פרח בשם ורד
והצבע המוזר של האדום.

הגשם הזה שמסוור את החלונות
ישמח בפרברים אבודים
אכן הענבים השחורים של גפן
מרפסת שכבר לא קיימת. הרטוב
מאוחר מביא לי את הקול, את הקול הרצוי,
של אבי שחוזר ולא מת.

על הסופר

חורחה לואיס בורחס הוא הסופר הארגנטינאי הידוע והמוערך מכולם, מחבר מצטיין של סיפורים קצרים, חיבורים ושירים. הוא נחשב לדמות חשובה בספרות ההיספנית ולמחבר מפתח להופעתו של הריאליזם הקסום של אמריקה הלטינית. למרות היותו עיוור בגיל 55, הוא הפיק יצירות חשובות כמו אוספי הסיפורים הקצרים פיקציות ו האלף, כנראה הידוע ביותר, וגם הותיר יצירה פואטית רבת עוצמה, המדגישה את השליטה המופתית שלו ב שמות תואר.

1. כַּתָבָה: "החתול בגשם" מאת ארנסט המינגווי (1899-1961)

רק שני אמריקאים עצרו במלון. הם לא הכירו איש מהאנשים שעלו וירדו במדרגות אל ומחדריהם. שלו היה בקומה השנייה מול ה יָם ולאנדרטת המלחמה, בגן הציבורי של עצי דקל גדולים וספסלים ירוקים.

כשמזג ​​האוויר היה טוב, היה שם צייר עם כן הציור שלו. האמנים אהבו את העצים האלה ואת הצבעים העזים של המלונות הפונים לים.

האיטלקים הגיעו מרחוק לראות את אנדרטת המלחמה, עשויה ברונזה שהבהיקה בגשם. המים זלגו במורד עצי הדקל ושלוליו על שבילי האבן. הגלים נשברו בשורה ארוכה והים נסוג מהחוף כדי לחזור ולהישבר שוב בגשם. המכוניות נסעו מהכיכר שבה הייתה האנדרטה. בצד השני, בכניסה לבית קפה, מלצר הסתכל על המקום הבודד כעת.

הגברת האמריקאית הסתכלה על הכל מהחלון. על הרצפה ממש מתחת לחלון, חתול הצטופף מתחת לאחד הספסלים הירוקים. הוא ניסה להצטמצם ככל האפשר כדי להימנע מטיפות המים שנפלו על דפנות המחסה שלו.

"אני הולכת למצוא את החתלתול הזה," היא אמרה.

"אני אלך, אם אתה רוצה," הציע בעלה מהמיטה.

"לא, אני הולך." החתלתול המסכן הצטופף מתחת לספסל כדי לא להירטב מסכן!

האיש המשיך לקרוא, נשען על שתי כריות למרגלות המיטה.

"אל תירטי," הוא הזהיר אותה.

האישה ירדה למטה ובעל המלון קם והשתחווה לה כשחלפה על פני המשרד שלו, שהשולחן היה בו מאחור. הבעלים היה איש זקן וגבוה מאוד.

–Il piove – אמר האמריקאי. בעל המלון היה ידידותי.

-כן כן סיניורה, ברוטו טמפו. זה זמן רע מאוד.

כשהאמריקאי חלף על פני המשרד, הפטרון רכן משולחנו. היא חוותה תחושה מוזרה. הוא נשאר מאחורי השולחן בחלק האחורי של החדר החשוך.

האישה אהבה את זה. הוא אהב את הרצינות שבה התייחס לכל תלונה. היא אהבה את כבודה ואת הדרך שבה שירת אותה ומילאה את תפקידו כמלונאי. הוא אהב את פניה הישנות והעצובות ואת ידיה הגדולות. הוא חשב על זה כשפתח את הדלת והוציא את ראשו החוצה. הגשם התחזק. אדם במעיל גשם חצה את הכיכר הריקה ונכנס לבית הקפה. החתול היה צריך להיות בצד ימין. אולי היא תוכל להתקרב מוגנת על ידי המרזבים. בינתיים, מטריה נפתחה מאחור. היא הייתה העוזרת האחראית על החדר שלה, ללא ספק נשלחה על ידי המלונאי.

"אסור לך להירטב," אמרה הילדה באיטלקית וחייכה.

בזמן שהעוזרת מחזיקה את המטריה לצידה, הלכה האמריקאית בשביל האבן עד שהגיעה למקום המצוין, מתחת לחלון. הספסל היה שם, נוצץ בגשם, אבל החתול נעלם. האישה התאכזבה. העוזרת הביטה בה בסקרנות.

–הוא איבד משהו, סיניורה?

"היה כאן חתול," ענה האמריקאי.

-חתול?

-כן איל גאטו.

-חתול? המשרתת צחקה. חתול בגשם?

-כן; הוא מצא מקלט בבנק - ואחר כך. הו! כל כך אהבתי! רציתי להביא חתלתול.

כשדיבר באנגלית, העוזרת הפכה רצינית.

-בחייך, סיניורה. אנחנו צריכים לחזור. אם לא, הוא ייירטב.

"אני מדמיין את זה," אמר הזר.

הם חזרו למלון לאורך שביל האבן. הילדה עצרה ליד הדלת כדי לסגור את המטריה. כשהאמריקאי חלף על פני המשרד, הפטרון רכן משולחנו. היא חוותה תחושה מוזרה. הפדרונה גרמה לה להרגיש קטנה מאוד ובו בזמן חשובה. נראה היה שיש לזה חשיבות רבה. לאחר שטיפס על הסולם, הוא פתח את הדלת לחדרו. ג'ורג' עדיין קרא במיטה.

-והחתול? הוא שאל ונטש את הקריאה.

-זה נעלם.

"ולאן הוא יכול היה ללכת?" הוא אמר והניח מעט את עיניו.

האישה ישבה על המיטה.

"כל כך אהבתי!" אני לא יודע למה רציתי את זה כל כך. אהבתי את החתלתול המסכן הזה. אסור שיהיה נעים להיות חתול מסכן בגשם.

ג'ורג' התחיל לקרוא שוב.

אשתו ישבה מול מראת שולחן האיפור והחלה להסתכל על עצמה עם מראת היד. הפרופיל נבדק, תחילה בצד אחד ואחר כך בצד השני, ולבסוף תוקנה העורף והצוואר.

"אתה לא חושב שאני צריך לתת לשיער שלי לצמוח?" הוא שאל, מסתכל אחורה על עצמו בפרופיל.

ג'ורג' הרים את מבטו וראה את עורפה של אשתו, מגולח כמו של ילד.

"אני אוהב איך שזה."

"נמאס לי ללבוש את זה כל כך קצר!" נמאס לי תמיד להיראות כמו ילד.

ג'ורג' שינה את עמדתו על המיטה. הוא לא הסיר את עיניו ממנה מאז שהחלה לדבר.

-קרמבה! אם אתה נראה יפה מאוד, "הוא אמר.

האישה הניחה את המראה על השידה והלכה להסתכל מהחלון. כבר התחיל להחשיך.

"הלוואי והיה לי שיער ארוך יותר, כדי שאוכל לעשות לחמניה." נמאס לי להרגיש את העורף שלי עירום בכל פעם שאני נוגע בו. וגם הלוואי שהיה לי חתלתול שישכב על ברכי ויגרג כשאני מלטף אותו.

-כן? אמר ג'ורג'.

-וחוץ מזה, אני רוצה לאכול ליד שולחן עם נרות ועם הכלים שלי. ואני רוצה שזה יהיה אביבי ולצחצח את השיער שלי מול המראה, שיהיה לי חתלתול וכמה שמלות חדשות. הלוואי שהיה לי את כל זה.

-הו! למה שלא תשתוק ותקרא משהו? אמר ג'ורג' וחזר לקרוא.

אשתו הסתכלה מהחלון. כבר היה לילה ועדיין ירד גשם בין עצי הדקל.

"בכל מקרה, אני רוצה חתול," הוא אמר. אני רוצה חתול. אני רוצה חתול. עכשיו. אם אני לא יכול להיות עם שיער ארוך או ליהנות, לפחות אני צריך חתול.

ג'ורג' לא הקשיב לה. קראתי את הספר שלו. מהחלון ראתה שהאור נדלק בכיכר. מישהו דפק בדלת.

–אוונטי אמר ג'ורג' והביט על הספר. בדלת עמדה המשרתת. הוא נשא חתול צב גדול שנאבק להשתחרר מהזרועות שאחזו בו.

"ברשות," אמרה הילדה, "הפטרון הורה לי להביא את זה עבור סיניורה.

על הסופר

ארנסט המינגווי נחשב לאחד המאסטרים של הסיפור האמריקאי העכשווי, יוזם האסכולה הנרטיבית המכונה "ריאליזם מלוכלך", של משפטים קצרים וסגנון רזה. הוא היה עיתונאי מוערך, סופר וסופר סיפורים קצרים, זוכה פרס פוליצר בשנת 1953 ופרס נובל לספרות בשנה שלאחר מכן. אוהד אגרוף, היה כתב מלחמה במלחמת האזרחים בספרד וב מלחמת העולם השניה, וחי את סוף ימיו בקובה. הוא התאבד בגיל 61 בפיצוץ רובה ציד.

הפניות:

• "סוגי טקסטים" ב ויקיפדיה.

לעקוב עם: