חיבור על רשתות חברתיות

חיבור על רשתות חברתיות

טביעת הרגל השקטה של ​​המדיה החברתית בתרבות שלנו

השינויים שהביא האינטרנט לחברה המודרנית הם רבים ועמוקים מאוד: מתקנים ב חילופי מסחר, תקשורת בין אישית, טיפול בכמויות גדולות של מידע, וכן הלאה. עם זאת, מכל ההשפעות החיוביות והשליליות שיש לה, אלו שקשורות אליהן דרך החשיבה שלנו היא כנראה הפחות גלויה, ולכן, הפחות מוכרת. מדבר.

אין בכוונתנו במאמר זה להגן על עמדות שמרניות התופשות את טֶכנוֹלוֹגִיָה כאיום, אבל בדיוק להיפך: למשוך את תשומת הלב לתופעה התרבותית שמתרחשת שם, מתחת לאף שלנו, בכל טלפון "חכם" שאנו נותנים לילד ומעל לכל, בכל פרופיל מדיה חברתית שאנו משאירים לו לנהל. זה יהיה על האחרון שאנחנו ממקדים את ההשתקפויות שלנו.

מכייל את המראה

רבות דובר על הסיכונים הפיזיים והפסיכולוגיים הכרוכים בכניסה למרחבי הרשתות החברתיות. האזהרות בנוגע לאבטחת מחשבים מתמקדות, באופן כללי, בשמירה על נתונים אישיים ופרטיים (מספרי טלפון, מספרי טלפון, כרטיס אשראי, כתובת דואר) ובמגע עם זרים ("טיפוח", "בריונות ברשת", סחיטה), ולא כל כך בסוג התוכן שמסתובב בהם. רווחים. זאת למרות שהאחרון הוא למעשה אחד ההיבטים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על התרבות העכשווית.

מחקרים רבים נעשו באוניברסיטאות יוקרתיות כדי לנסות להגדיר את ההשפעה הרגשית של רשתות חברתיות, מנסים להגיב לתופעה שהולכת ומתבהרת: שאנו מפקידים בהם כמות של תוכן רגשי משמעותי. למעשה, מחקר על הַעֲרָכָה והרשתות החברתיות של אוניברסיטת פן סטייט, בארצות הברית, הדגישו ב-2016 את המובן מאליו: הרציף לחשיפה לחייהם של אחרים המתרחשת במדיה החברתית יש השפעה הרסנית על ההערכה העצמית של שם משתמש.

זה מתפרש בקלות כהשפעה נלווית של חשיפת צעירים - בעיקר מתבגרים - לתקופות ארוכות של אינטראקציה ברשתות חברתיות. עם זאת, מה שמדהים במחקר הוא שאחוז גדול מנבדקי המחקר שלו היו מבוגרים צעירים, שדווקא מצופה מהם מחויבות גדולה יותר למציאות וניהול סולידי יותר של ציפיות. ייתכן שאנו מכוונים לבעיה בצורה לא נכונה. מה אם במקום להתייחס לנושא כסוגיה קולקטיבית של בריאות הנפש, נעשה זאת במונחים תרבותיים?

תרבות התערוכה

ביצירתו הקלאסית היזהרו והענישו, התיאורטיקן מישל פוקו הציל את מושג ימי הביניים של ה אקסומולוגיה, כלומר, הצגת חטא ותשובה פומבית שהיו נהוגים בימי קדם קהילות כריסטיאן, ושהתוצאה שלו הייתה הפטרות מחשיפה לקבוצה: ברגע שהחטא הודה בפומבי, הסליחה יכולה להתחיל. והמושג הזה יכול להיות שימושי כדי לחשוב על התרבות שאנו בונים ברשתות חברתיות.

החשיפה המתמשכת של השגרה והפרקים של החיים הם חלק ממה שבסוף שנות ה-90 זכה לכינוי "תוכניות ריאליטי" ושודר בטלוויזיה ברציפות. היו ערוצים שלמים שהוקדשו לבילוי - בדיוני, מי יכול לפקפק - בחיי היומיום של כוכב רוק, או משפחה של שחקן, או קבוצה של צעירים שנכלאו לחודש בתוך א תָא. הרעיון המרכזי של ההצגה הוא שהממשי הוא עניין מתכלה, רצוי, מעניין, כל עוד מדובר באדם אחר.

זה מרמז על מרווח מסוים של נאיביות כאשר גיבורי התוכנית היו העשירים והמפורסמים. אבל כעת הרשתות החברתיות העבירו את הציר לעבר חייהם של המשתמשים עצמם, ומזמינות אותם לשתף אותו כאילו כך הם יכלו לתפוס את המקום המרכזי של כוכבי הרוק הישנים, באותו הזמן שזה מזמין אותם להשוות אותו עם החיים זרים. וכפי שאומר הפתגם האנגלו-סכסוני, הדשא תמיד ירוק יותר על המדרכה.

לפיכך, תרבות החשיפה מתגמלת את הפרט באימות של אחרים (זרים, מכרים ותיקים, קרובי משפחה, עמיתים, הכל הולך אותו דבר: "לייק"), כל עוד הוא מציית לחשיפת חייו או מחשבותיו, מתחרה בהיסטריה עם מסה חסרת צורה ואנונימית של משתמשים. אז, להיות צרכנים של תוכן, אנחנו הופכים למחוללים שלו, בלי לגבות עליו תשלום אלא דיבידנד סמלי, לא אמיתי. "חברים" בפייסבוק הם לא באמת חברים. "עוקבי" טוויטר לא ממש עוקבים אחרינו.

הבית תמיד מנצח

מתברר, כשחושבים על זה כך, שאי אפשר לנצח במשחק. החלום של כל המשתמשים ה"מפורסמים" ברשתות החברתיות, כלומר משפיענים או "משפיענים", הוא לאמץ ולסחוט בציוד, לספק בידור לשאר ולאפשר למותגים ארגוניים קהל שבוי לקדם את המוצרים שלהם: בגלוי, במקרה פרסום, או בצורה מצועפת ומניפולטיבית, במקרה של "הצבת מוצר", כלומר, פרסום המחופש לחיים האמיתיים של "משפיען".

בדרך זו, הבית תמיד מנצח: הוא שומר על קהל המשתמשים צמא לבידור מהיר, שעוצב ישירות לטעמנו ולטעמנו. סקרנות, בתמורה לחטיפת זמנו, תשומת הלב וההערכה העצמית שלו, שכן ההשוואה המתמשכת לחיים "למופת" גורמת לו לתפוס כי מצד שני, זה חסר חשיבות, מכיוון שאף אחד לא חושף את האפקטים המיוחדים של הסרט, אף אחד לא מסיט את המסך של הסיפורת הרווחית שנמצאת ברשתות חֶברָתִי. אין דרך לראות את מאחורי הקלעים, להתבונן בכוכבת הקולנוע ללא איפור, שכן מה שמוצג בה אמור להיות "מציאות".

זו, סוף סוף, הגישה הבסיסית של תרבות התערוכה שמתבססת בדורות הצעירים. לא לחינם רואים בהם נטייה מתמשכת לקורבנות, לנרקיסיזם, לאמץ תוויות קלות מבחינה פוליטית, חברתית, או אפילו על גבול הפסיכוטי (כגון כדור הארץ השטוח ותיאוריות אחרות של קֶשֶׁר). ההשפעות של התרבות הזו, של החינוך הזה שהורס את המחסומים הבריאים בין תשוקה ל את רוחות הרפאים ואת המציאות היומיומית שלהם, למרבה האירוניה, ניתן לראות גם ברשתות חֶברָתִי. אבל גם, אם אנחנו יודעים איך להיראות, בחיים האמיתיים שלנו.

הפניות:

• "מסה" ב ויקיפדיה.
• "שירות רשת חברתית" ב ויקיפדיה.
• "רשת חברתית" ב מילון הספקות הפאן-היספני של האקדמיה הספרדית המלכותית.
• "רשתות חברתיות מהפכת תקשורת" ב החלוץ.

מה זה חיבור?

ה מִבְחָן זה ז'אנר ספרותי, שהטקסט שלו מאופיין בכך שהוא כתוב בפרוזה ובהתייחסות חופשית לנושא מסוים, תוך שימוש ב טיעונים והערכותיו של המחבר, כמו גם המשאבים הספרותיים והפואטיים המאפשרים לייפות את היצירה ולהעצים את מאפייניה האסתטיים. הוא נחשב לז'אנר שנולד בתקופת הרנסנס האירופי, פרי, מעל הכל, פרי עטו של הסופר הצרפתי מישל דה מונטן (1533-1592), וכי במהלך מאות השנים זה הפך לפורמט השכיח ביותר להביע רעיונות בצורה מובנית, דידקטית ו רִשְׁמִי.

לעקוב עם: