הגדרה של "ביקורת שיפוט" (1790)

לין גומז | פברואר 2022
פרופסור לפילוסופיה

פסק הדין כמונח ביניים

השיפוט, לפי סדר פקולטות הדעת, מהווה מונח ביניים בין ההבנה (שיש לו תחום משלו בפקולטה לדעת, ככל מכיל עקרונות מכוננים א-פריורי של ידע) ותבונה (שאינה מכילה עקרונות מכוננים א-פריוריים אלא ביחס לסגל של לאחל). אם ביקורת התבונה הטהורה חקרה את תנאי הידע האפריוריים ואת ביקורת התבונה המעשית, אלה של התנהגותמוסר השכלכעת, הבעיה שביקורת השיפוט מבקשת לפתור היא האם יש לה גם עקרונות אפריוריים בפני עצמה.

פסק הדין, אם תחשוב על זה אֲנָלוֹגִיָה עם הגיון והבנה, עליו להקיף בעצמו עקרונות אפריוריים. אולם, אין לגזור את העיקרון האופייני לו ממושגים אפריוריים, שכן מושגים שייכים להבנה והפסק דין עוסק רק בהם. יישום.

עקרון היישום של פסק הדין מייצר תמיהה (מעל הכל, בפסקי דין אסתטיים), כי אין מדובר ביישום מושגים (כפי שקרה במשפט שיפוטים שנחקרו בביקורת התבונה הטהורה, שיצרו ידע), אלא לחפש כלל שאינו ניתן, שאינו אובייקטיבי לחלוטין, אך ניתן סובייקטיבי. המשמעות היא, בסופו של דבר, שזו תהיה שאלה של חיפוש תיווך בין ההבנה, ב הן הסגל הקוגניטיבי והן התבונה, כפקולטה פרגמטית, אך תיווך כזה אינו יכול לקחת על עצמו אופי קוגניטיבי או תיאורטי, אבל יהיה מקושר לתחושה טהורה.

סוגי השיפוט: קובע ומשקף

כאשר אנו מדברים על סגל השיפוט, אנו מתייחסים ליכולת להכניס את הפרטיקולרי תחת האוניברסלי. קאנט קובע, מלכתחילה, הבחנה כללית בין שיפוטים קובעים (אלה שבהם ניתן הפרטי והאוניברסלי, כך שהשיפוט מכניס את הפרטיקולר תחת השיפוט האוניברסלי הנתון) והשיפוט המשקף (שבהם ניתן רק הפרט ויכולת השיפוט חייבת למצוא את האוניברסלי על ידי הִשׁתַקְפוּת). כאן, רפלקציה פירושה הצבת ייצוגים מסוימים ביחס ליכולות שלנו.

השיפוט המשקף משקף אובייקטים שכבר נקבעו, כדי למצוא את ההסכמה בינם לבין ה סובייקט, בצורה כזו שיש הרמוניה בין הדברים לבין עצמנו כסובייקטים יוֹדֵעַ. הרמוניה זו קשורה להנחה שאנו מניחים מטרה של הטבע במספר המקרים המיוחדים שלו, לכן, אנו תמיד מחפשים יחידה שתחתיו כל דבר מסוים נכלל, כאילו הייתה טלאולוגיה שהזמינה את העולם. התכלית בסידור הטבע, אם כן, אנו מוצאים אותה בשני אופנים, בשני תחומי שיפוט: אסתטי וטלולוגי.

השיפוט האסתטי והשיפוט הטלאולוגי

השיפוט האסתטי מתחלק, בתורו, לשני סוגים: שיפוט היפה ושיפוט הנשגב. כשאומרים שמשהו "יפה", מניחים שזה תכונה אובייקטיבית של הדבר. עם זאת, קאנט מציין ששיפוט היופי תלוי ביחס בין הסובייקט לאובייקט, בתיווך תחושת העונג.

כך קורה גם עם השיפוט לגבי הנשגב: נשגבות אינה תכונה מהותית של האובייקט הנדון, אלא נשענת על האופן שבו הסובייקט מקושר לאובייקט. בשני המקרים אנו עומדים בפני פסקי דין רפלקסיביים, הנבדלים על ידי הפקולטות המתערבות בכל מקרה ומקרה. התבונה מתערבת בפסק הדין על הנשגב, בעוד שזה לא קורה בפסק הדין על היפה.

מאידך, השיפוט הטלאולוגי מובחן מהשיפוט האסתטי משום שבאחרון אין סוף גלוי; מאידך, בשיפוט הטלאולוגי, האדם מחשיב את עצמו כקצהו האולטימטיבי של הטבע ובכך בונה גשר בין העולם ההגיוני לעולם המציאות. מוּסָרִיוּת.

הפניות ביבליוגרפיות

ג'ובאני ריאלה ודאריו אנטיסרי (1992) היסטוריה של מַחֲשָׁבָה פילוסופית ומדעית. II. שֶׁל

הוּמָנִיוּת לקאנט. (Il pensiero occidentale dalle origini ad oggi. כרך ב'. אדטריצה ​​לה סקולה, ברשיה, מהדורה חמישית. 1985), טרנס. מאת חואן אנדרס איגלסיאס, ברצלונה.

קאנט, עמנואל (1984) ביקורת שיפוט, טרנס. מנואל גרסיה מורנטה, מדריד, אספאסה קאלפה.