10 דוגמאות לשירים מודרניסטיים

ה שירים מודרניסטיים הם אותם חיבורים פיוטיים השייכים למודרניזם, תנועה ספרותית שצמחה בסוף המאה ה-19 באמריקה הלטינית ונמשכה עד 1920.

אחת ממטרותיה של תנועה זו הייתה לבדל את עצמה מזרמים ומתנועות ספרותיות אחרות על ידי יצירת דרך חדשה לחלוטין לעשיית ספרות. ה שירים הם היו הטקסטים הספרותיים החשובים ביותר של המודרניזם, שכן הם הציגו המצאות יוצאות דופן במונחים של צורה, נושאים ונהלים האופייניים לתנועה.

מחברי השירים המודרניסטיים הם רבים וממקומות שונים באמריקה הלטינית ובספרד. חלקם הם רובן דריו (הוא כתב כָּחוֹל, אוסף השירים הראשון של המודרניזם), חוסה מרטי, דלמירה אגוסטיני, מנואל מצ'אדו, אורורה קאסרס ואמאדו נרבו.

מאפיינים של שירים מודרניסטיים

דוגמאות לשירים מודרניסטיים

1. "הזקנה של אנקריון" מאת ליאופולדו לוגונס (ארגנטינה)

אחר הצהריים הכתיר אותו בשושנים.
הפסוקים המתוקים שלו, במקהלה אלוהית,
הם ריחפו משם כמו אבקה מוזהבת
על כנפיים של פרפרים בלתי נראים.

הם חיברו את הפנטומימאי הגהות הרכות,
הים הקולי גנח בשקט,
כמו פר קרניים
מצולות למרכבת האלות.

ועוד ורדים ירדו גשם; והמצח
של המשורר קידה במתיקות,
וחום נעורים זרם בעורקיה.

שערה הרגיש מלא בפרחים,
הידיים הרועדות צללו לתוכם...
ובמקום ורדים הוא מצא חבצלות.

1. "המתנה" מאת אמאדו נרבו (מקסיקו)

אוי חיים, אתה אולי שומר לי מתנה?
(שקיעת השמש. במגדל כבר נשמעת התפילה).
אוי חיים, אתה אולי שומר לי מתנה?

הרוח הנוגה גנחה בענפים היבשים;
הדמדומים מדממים בשביל חי;
הו חיים, ספר לי מה תהיה המתנה האחרונה הזו!

האם אהבה גדולה תהיה המתנה הטובה ביותר שלך?
(עיניים כחולות, שפתיים פורחות!)
אוי איזו שמחה! איזה אושר אם זו הייתה אהבה גדולה!

או שזה יהיה שלום גדול: זה שאתה צריך
נשמתי המסכנה, אחרי כל כך הרבה עלייה לרגל בזהירות?
כן, אולי שלום... שלום אינסופי!

...או יותר נכון החידה שאני הולך במרדף אחריה?
יאיר, יאיר כמו כוכב ב
שמיים עמוקים, ואז סוף סוף! האם אמצא את אלוהים?

הו, החיים, זה עדיין מלחיץ את החלק הזה
מימי האפלים שלי, התפילה כבר נשמעת;
הערב יורד... מהרו והביאו לי את המתנה שלכם!

1. "זורע הכוכבים" אנריקה גונזלס מרטינס (מקסיקו)

ואתה תעבור, וכשיראו אותך יאמרו לעצמם: "איזה דרך
אתה עוקב אחרי הסהרורי? תתעלם מהמלמול
אתה תלך, תשחרר את טוניקת הפשתן באוויר,
הגלימה הלבנה של זלזול וגאווה.

הם ילוו אותך רק כמה
נשמות עשויות מחלומות... אבל בקצה הג'ונגל,
ראה לנגד עיניו את חומת הסלעים,
יגידו מבוהלים: "בוא נקווה שהוא יחזור".

ואתה תטפס לבד בשבילים הסדוקים;
ואז מגיע מצעד הנופים הפנטסטי,
ותגיעו לבד לחקור עננים
שם הפסגות נושקות לכוכבים.

אתה תרד לאט בלילה מואר ירח
חולה, מצללים מסתוריים עצובים,
מחזיק את הידיים ומשקה אחד אחד,
עם מחווה של מתנה, הוורדים הזוהרים.

והם יראו שקועים בבהירות עקבותיך,
והז'רגון של החבורה האנושית הזו יזעק:
"הוא גנב כוכבים..." וידך המפוארת
הוא ימשיך בחייו לפזר כוכבים...

1. "החלום" מאת דלמירה אגוסטיני (אורוגוואי)

מעל הים שהשמיים החולמים מתארים
הרם את המגדל הכחול שלי בירת הכסף שלו

ואני חולם בשירים שישנים בלירה שלי.
כאשר ציפור תוססת של נוצות ארגמן
בחלון הפתוח, הוא עוצר ומביט בי:
-מה אתה עושה? -הוא אומר- שם למטה, זה אביב! - השראה

געגועים לשמש, שושנים, ליטופים, חיים,
מילת הקסם! הציפור עפה הלאה.
אני יורד, פורש את יאכטת השנהב שלי
וחתוך ים עד אביב שמח.
בגבי, בין הגלים, בודד ומחמיר
המגדל הכחול שלי עומד גבוה כמו "ציפור חלום" ארוכה!

1. "קאופוליקני" מאת רובן דריו (ניקרגואה)

זה דבר אדיר שראה הגזע הישן:
גזע עץ חסון על כתפו של אלוף
פרוע וקשוח קרב, שהמקבת הבשרנית שלו
הניף בזרועו של הרקולס, או בזרועו של שמשון.

שערו לקסדה, החזה שלו לשריון,
האם לוחם כזה, מאראוקו באזור,
חונית היער, נמרוד שצד הכל,
לחנוק שור או לחנוק אריה.

הוא הלך, הוא הלך, הוא הלך. הוא ראה את אור היום,
אחר הצהריים החיוור ראה אותו, הלילה הקר ראה אותו,
ותמיד גזע העץ בגב הטיטאן.

"הטוקי, הטוקי!" זועקת הקסטה המזועזעת.
הוא הלך, הוא הלך, הוא הלך. השחר אמר: "די",
ומצחו הגבוה של קופוליקן הגדול עלה.

1. "אני מגדל ורד לבן" מאת חוסה מרטי (קובה)

לטפח ורד לבן
ביוני כמו ינואר
עבור החבר הישר
שנותן לי את ידו החופשית.

ובשביל האכזר שקורע אותי
הלב שאיתו אני חי,
גידול גדילן או סרפד;
אני מגדל את הוורד הלבן.

1. "אני חולם כבישים" מאת אנטוניו מצ'אדו (סְפָרַד)

אני חולם שבילים
אחר הצהריים. הגבעות
זהובים, האורנים הירוקים,
האלונים המאובקים!…
לאן תלך השביל?
אני שר, נוסע
לאורך השביל...
-אחר הצהריים יורד-.
"בלבי היה לי
»קוץ התשוקה;
"הצלחתי לקרוע את זה מהיום שלי,
"אני כבר לא מרגיש את הלב שלי."

וכל השדה לרגע
הוא נשאר, אילם וקודר,
מדיטציה. נשמעת הרוח
בצפצפה של הנהר.

אחר הצהריים נעשה חשוך יותר,
והדרך המתפתלת
ומלבינה קלות,
הוא מטשטש ונעלם.

השיר שלי שוב בוכה:
"קוץ זהב חד,
"מי יכול להרגיש אותך
"בלב ממוסמר".

1. "נוסטלגיה" מאת חוסה סנטוס צ'וקאנו (פרו)

לפני עשר שנים
שאני מטייל בעולם.
חייתי מעט!
אני מאוד עייף!

מי שחי בחיפזון לא באמת חי:
מי שלא השתרש אינו יכול לשאת פרי.

להיות נהר שזורם, להיות ענן שעובר,
לא משאיר עקבות או זיכרונות,
זה עצוב, ויותר עצוב למי שמרגיש
ענן גבוה, נהר עמוק.

הייתי רוצה להיות עץ, יותר טוב מאשר להיות ציפור,
הייתי רוצה להיות עץ, יותר טוב מאשר להיות עשן,
ולטיול שמתעייף
אני מעדיף את הטרואר:
עיר הילידים עם צריחיה,
מרפסות ארכאיות, פורטלים ישנים
ורחובות צרים, כאילו הבתים
הם לא רוצים להיות רחוקים מדי...
אני על החוף
של שביל תלול.
אני מתבונן בנחש הדרך
שבכל הר מסתובב קשר;
ואז אני מבין שהדרך ארוכה,
שהשטח קשה,
שהמדרון מפרך,
שהנוף קמל...

אדוני! נמאס לי לנסוע, אני כבר מרגיש
נוסטלגיה, אני כבר כמהה לנוח קרוב מאוד
שלי... כולם יקיפו את מושבי
לספר על צער וניצחונותי;
ואני, בדרך אשר נסעתי
אלבום מדבקות, אספר בשמחה
אלף הלילה והלילה של הרפתקאותיי
ואני אסיים במשפט האומלל הזה:

חייתי מעט! אני מאוד עייף!

1. "ארס" מאת חוסה אסונסיון סילבה (קולומביה)

הפסוק הוא כלי קודש. פשוט תכניס את זה
מחשבה טהורה,
בעומקם תמונות רותחות
כמו בועות מוזהבות מיין כהה ישן!

שם שופכים את הפרחים שבמאבק המתמשך,
הקור עזב את העולם,
זיכרונות טעימים של זמנים שלא חוזרים,
וספיקים טבולים בטיפות טל
כך שהקיום האומלל חונט אותי
איזה מהות לא ידועה,
בוער באש הנשמה הרכה
טיפה אחת מהמזור העילאי הזה מספיקה!

1. "יונת צליינים מדומה" מאת ריקרדו ג'יימס פריי (בוליביאנית)

יונה דמיונית עולי רגל
שמלהיב את האהבות האחרונות;
נשמה של אור, מוזיקה ופרחים
יונה דמיונית נודדת.

לעוף מעל הסלע הבודד
הרוחץ את הים הקרחוני של הצער;
יש, למשקל שלך, קרן של זוהר,
על הסלע הבודד העגום...

לעוף מעל הסלע הבודד
יונת נודדת, נופפת שלג
כמו מארח אלוהי, כנף כל כך קלה...

כמו פתית שלג; כנף אלוהי,
פתית שלג, שושן, מארח, ערפל,
יונה דמיונית נודדת...

יכול לשרת אותך: