חשיבות הקרב על האברו

אלסינה גונזלס
עיתונאי מומחה וחוקר

בין ה-25 ביולי ל-16 בנובמבר 1938, קרב שהיה חייב להיות והיה מכריע למהלך מלחמת האזרחים הספרדית.

קרב האברו היה הניסיון ההתקפי האחרון של הכוחות הרפובליקנים, תחילת הסוף של האוטונומיה של קטלוניה (שלימים תיכבש על ידי כוחות המורדים), ותסמן את תחילת הסוף של מִלחָמָה.

הרפובליקה הייתה זקוקה לניצחון יוקרתי, בנוסף, כדי לאחד מחדש ביבשה את שני אזורי שטחה שאליהם היא חולקה: בחלק הצפוני, קטלוניה ללא החלק הדרומי של טרגונה וממערב לליידה, ואילו מדרום, קשת יבשה נרחבת שהשתרעה ממרכז ולנסיה (הצפון היה בשליטה המרד, בדיוק רצועת האדמה שהפרידה בין השטחים שבשליטת הממשלה) למדריד, העוברת כמעט בכל קסטיליה לה מנצ'ה, מזרח אנדלוסיה, ו הכל מורסיה.

מהממשלה הקטאלונית, העימות נתפס גם כהזדמנות לצבור יוקרה, בנוסף להקלה על הלחץ שסבל האזור שנשלט על ידי הגנרליטאט ממערב, בנוסף לעובדה שכל תקווה לשמור על אוטונומיה - ואפילו לעתיד עצמאות- הם התכוונו לנצח בקרב הזה.

הממשלה הרפובליקנית כבר לא חשבה לנצח במלחמה, אלא על "יציאה מכובדת" ודיאלוג: אם היא תנצח בקרב אברו, יחסל את חוד החנית של צבא המורדים, ועליו יש להוסיף את חוסר האפשרות שהאחרון יכבש את מדריד. כתוצאה מכך, המנהיגים הרפובליקנים חישבו שלממשלת פרנקו לא תהיה ברירה אלא להסכים.

ניצול העובדה שבמקום לתקוף את קטלוניה, חייליו של פרנקו הסיטו את תשומת לבם לדרום במטרה לכבוש את נמלים של חוף ולנסיה, משאיר את הרפובליקה מבודדת בים, הצבא העממי בקטלוניה התארגן מחדש וצבר משאבים חומריים חיילים.

עד 100,000 איש הופללו על ידי הצד הרפובליקני בצבא האברו, שהיה מצויד בכלי הנשק העדכניים ביותר שהגיעו לשטח, בין היתר מברית המועצות.

למרות שהפתיע את כוחות המורדים המוצבים מדרום לנהר, ההקדש החומרי הנחות למרות החדש נשק היווה מגבלה בלתי ניתנת לפתרון עבור הכוחות הרפובליקנים, שלמרות מאמציהם הנחושים בסופו של דבר ילחמו ב נְסִיגָה.

אחת ההשלכות של הקרב הייתה הצורך בחיילים, מה שהוביל את השלטונות הרפובליקנים להוריד את גיל הגיוס בקטלוניה, ויצרו את מה שנודע כ"החמישי של הבקבוק”.

החיילים המתגייסים נודעו כ"חמישיות", שם שמקורו בנוהג קדום של בחירת אחד מכל חמישה גברים בגיל צבא (החמישי, ומכאן השם).

ה"קווינטאדוס" הצעירים ביותר במקרה זה היו בני 17, והיו צריכים להיות קווינטאדוס ב-1941...

מול מכשיר זה, המורדים התנגדו למספר קטן יותר של חיילים, אם כי ותיקים ומנוסים מאוד (חיילים מגיעים במקרים רבים מ אפריקה ואשר לחמו בכמה חזיתות), מצוידות יותר, עם מורל לחימה גבוה יותר, וידיעה שהם יכולים לקבל הרבה יותר תגבורת משלהם. אויבים.

לכן נוצרה תחושת ביטחון מזויפת גם בצד הפשיסטי שגרם להם לא להגיב בעת גילוי ההכנות הרפובליקניות.

מעט לאחר חצות ב-25 ביולי 1938, חיל הרגלים הרפובליקני, שנתמך בטנקים, חצה את האברו ללא התנגדות, ותקף את עמדות חיילי המורדים.

ההפתעה לחיילי הצבא הפרנקואיסט הייתה מוחלטת, למרות העובדה שהם הבחינו ב הכנות של הצבא העממי בשבועות הקודמים, מאז האזינו מפקדיו התעלמו.

היחידות שהגנו על הגדה הדרומית של אברו עבור המורדים נסוגו, בחלק מהמקרים תחת אש עזה מצד הרפובליקנים.

חציית הנהר והמגע הראשון בין שני הצבאות העניקו יתרון לרפובליקנים, שהתקדמו במהירות, ולמרות שלא הצליחו להתגבר. קו ההגנה של האויב על האגפים, לפחות הם הצליחו לחסום את היחידות שהגנו על הגזרות הללו, מה שלא יכל לעזור ל- מֶרְכָּז.

הקשיים הלוגיסטיים והליקויים החומריים של צבא העם הכבידו על המתקפה, שאיבדה בהדרגה מכוחה.

עם זאת, העיקרית מטרות של הרפובליקה הושגה, לפחות בתחילה: העולם נדהם כיצד צבא העם עדיין מסוגל לתמרן, ו צבא המורדים נאלץ לעצור את שאר ההתקפות שלו כדי להסיט חיילים מחזיתות אחרות, כמו ולנסיה ואנדלוסיה, כדי לעזור לקו אברו.

תגובת חיילי המורדים לבלום את המפולת הרפובליקנית באה משני גורמים: ניסיונם ועליונותם בתעופה.

במקרה הראשון, הכוחות שהושגו בתחילה ידעו לסגת בצורה מסודרת (למרות חוסר שליטה מסוים בשעות הראשונות), ולחזור מחסומים הגנתיים במה שלפני המתקפה הרפובליקנית היה העורף שלה, ואשר, עקב התקדמות חיילי הממשלה, הפך להיות חלק אחורי.

מצד שני, הפרנקואיסטים אספו את כל המכשירים שיכלו, תוך שהם סמכו גם על לגיון הקונדור הגרמני, ועל התעופה הלגיונרית האיטלקית. שליטה באוויר, שיוצב כגורם מפתח בניצחון בקרבות ואף במלחמות במלחמת העולם השנייה העולם שעתיד לבוא מתחיל להראות את עצמו כמפתח הן במלחמת האזרחים בספרד והן בפלישה היפנית מסין.

צבא המורדים פתח גם את שערי סכר שנמצא במעלה הזרם, וגרם לשיטפון בזק. של הנהר שסחב את הגשרים שבנו הרפובליקנים בהתקדמותו, ואפילו גברים ו חוֹמֶר.

הקרב התרכז עד מהרה בגנדסה, אוּכְלוֹסִיָה שבו התחזקו הכוחות הפרנקואיסטים שהוצאו לטיסה.

מתקבל מצב של קיפאון, ואפילו פרנקו עצמו הולך למקום הקרב. הוראותיו ברורות: התבצרו והשחטו את ההתקפה הרפובליקנית, התנכלו לכוחותיהם בארטילריה ובאוויר, התקפות שהצבא העממי לא יכול היה לעמוד בהן.

לאחר שהושגה מטרה זו, ב-6 באוגוסט הורה פרנקו על תחילת המתקפה על מנת לכבוש מחדש את השטח שצבא הרפובליקה שחרר.

לאט לאט, יום אחר יום, הכוחות הרפובליקנים נותנים קרקע לדחף של מורדים, נתמכים באמצעים הנעלה יותר שלהם וחיילים ותיקים ויעילים יותר, למרות הקרב הוא עיקש

בסצנות שונות של הקרב, כמו הרי הסרניה דה פאנדול, שרידי קרב, ואפילו כוחות המשטרה נאלצו לפרק מטען חבלה מהתקופה שנמצאה בשטח מקום.

הרפובליקנים גורמים לתומכי פרנקו לשלם ביוקר על התקדמותם על ידי התנגדות עיקשת, שלעתים גובלת בהתאבדות.

אבל אז, נכנסה למקום הפוליטיקה הבינלאומית, ששיחקה נגד האינטרסים של הרפובליקה...

ממשלת הרפובליקה חזתה, כמו רבים אחרים באירופה, מלחמה שבמסגרתה היא תתיישר עם המעצמות הדמוקרטיות, מה שיוביל להתערבותם בסכסוך הספרדי שיפתור את מַצָב.

אבל אז, משבר חבל הסודטים הוסדר עם הסכם מינכן, תופי המלחמה השתתקו (רק זמנית), והמים הבינלאומיים חזרו למסלולם.

במילים אחרות: הרפובליקה נותרה לבדה. ופרנקו לא החמיץ את ההזדמנות.

המתקפה הכללית של צבא המורדים החלה ב-30 באוקטובר 1938, והייתה הרסנית: ב תוך מספר ימים, הכוחות הרפובליקנים גורשו מהעמדות שהם תפסו בגדה המערבית של אברו. למרות העובדה שהצבא העממי הצליח לחצות את הנהר פנימה כתובת לאזורם, חיילים רבים, רבים אחרים נפלו שבויים של הצבא הפרנקואיסט.

ההשלכות של תבוסה זו עבור הרפובליקה היו הרסניות, וסימנו את תחילת סיומה.

מכאן ואילך, חיילי הממשלה לא יוכלו לבצע מתקפה נוספת, ותבוסה גרמה לכך שהדלת פתוחה לצבא המורדים. לכיבוש קטלוניה שאיבדה איתה את האוטונומיה שלה וסבלה, כמו במקרה של חבל הבאסקים וגליציה, מדיכוי כפול: זה של חירויות פוליטיות-חברתיות כמו למשל. בשאר השטחים שהרכיבו את ספרד, שהונחה על זו של תרבותה האוטוכטונית, זכו השפה ומוסדותיה בתוך הרפובליקה הספרדית.