חשיבותו של ניסיון ההפיכה בספרד ב-1981

אלסינה גונזלס
עיתונאי מומחה וחוקר

יש לי זיכרונות מעורפלים (אז עוד לא הייתי בן שבע) מראייתי בטלוויזיה, ובשחור לבן, אותו "ג'נטלמן" שנכנס לחדר גדול מאוד, עם הרבה אנשים, וצעק "שקט כולם!" וכולם קוֹמָה!". ואז יריות. ואבי ואמי מדברים, מודאגים ממה שיכול לקרות מאותו רגע ואילך.

אני חייב להתוודות שבאותו רגע השתעשעתי - איך יכולתי להיות משועשע על ידי כל ילד תמים כמו שהייתי אז - ושגם בימים בעקבות אפילו שיחקתי עם הצעצועים שלי כדי לשחזר את מה שראיתי ב"טלוויזיה", במיוחד את הפרק בכיכובו של אותו "ג'נטלמן" מ שפם.

רק עם חלוף השנים וככל שצברתי בהדרגה מודעות פוליטית וחברתית, קיבלתי מושג מדויק על מה שחוויתי, מבלי להיות מודע לכך, ב-23 בפברואר 1981.

ב-1981, ספרד השאירה מאחור את תהליך המעבר, שמאז מותו של פרנקו ב-1975, הביאו דמוקרטיה למדינה, דמוקרטיה שעדיין שברירית ומאוימת מאוד ממגזרים כמו צָבָא.

ה כוחות חמושים נשים ספרדיות היו יורשות ישירות של הפרנקואיזם, של הצבא שניצח במלחמת האזרחים, שטוהר ב-1936 ואשר נותר אחד מעמודי התווך של המשטר.

עם זאת, יש לציין כי רוחות השינוי נשבו גם בצבא; כמה מנהלים בינוניים היו בעלי מנטליות פתוחה יותר מבחינה פוליטית, והם הקימו ישויות כמו UMD (האיחוד הצבאי הדמוקרטי).

היכן שהדמוקרטיה המתחילה הזו בקרב הצבא לא מצאה דריסת רגל הייתה בין הבכירים מפקדים, שהוציאו איומים, לעתים מצועפים ואחרים מפורשים, על השליטים אזרחים. זה מה שנקרא "שמועה על צברים", ואשר לא החלה להתפוגג אלא לאחר הניסיון הכושל לעשות זאת צַעַד מַפתִיעַ.

הקונספירציה להפיכה של 23-F ב-1981 לא הייתה היחידה שהתקיימה גם בתוך הצבא הספרדי.

כמה קושרים השתתפו בעלילות שונות, אם כי כולם מלבד זו לא חרגו מעבר לשיחות ראשוניות או כמה תוכניות קדומות מאוד.

זה שעורר את הדאגה הגדולה ביותר הוא מה שמכונה "מבצע גלקסיה", שפורק בנובמבר 1978 על ידי שירותי הביטחון. אינטליגנציה ספרדים.

גם האקלים הפוליטי היה נדיר ולמעשה, ב-23 בפברואר 1981 הוחלט בסיבוב השני ישיבת החקירה לראש ממשלה חדש.

אדולפו סוארז, ניצול - כמו כל כך הרבה פוליטיקאים ספרדים אחרים של המעבר ושל השנים הבאות - מהקאדרים מנהיגי משטר פרנקו, התפטרו מתפקיד הנשיא, והחלפתו בלאופולדו נדונה קלבו-סוטלו.

ההצבעה הראשונה התקיימה ב-20 בפברואר, ללא השגת המינימום המספיק, כך שהסבב השני של ההצבעה נקבע ל-23 בפברואר.

לפני שאמשיך, אני רוצה להבהיר שחלק גדול ממה שמקיף את 23-F עטוף בהילה של מסתורין.

לדוגמה, מה הייתה השתתפותו של המלך חואן קרלוס הראשון? כמה קולות מוסמכים ציינו שהוא היה מושך בחוטים מאחור כדי להופיע כמושיע של מצב הימנעות ממלחמת אזרחים חדשה, ובכך לבסס כס המלכות שהיה עדיין צעיר, כמו אותה דמוקרטיה ב סְפָרַד.

שנים לאחר ניסיון ההפיכה, חלק מהמשתתפים אישרו שמה שהם עשו, הם עשו עבור המלך.

זה גם לא ברור תִכנוּן של המכה; יש אומרים שאנטוניו טג'רו, סגן אלוף של המשמר האזרחי שפרץ לקונגרס הצירים, מיהר. אחרים אומרים שטג'רו משחק מרצונם, מבלי שהתייעצו עם אף אחד או תיאמו עם משתתפים אחרים, וכי האחרים שהגיבו עשו זאת בהתאם להנחיות שלהם בלהט המתרחש.

עם זאת, בכל המקרים, המטרה הייתה זהה: ליצור ואקום כוחני על ידי התגרות של ממשלה של ריכוז לאומי שתאחד את העיקריות כוחות פוליטיים מקובלים על הצבא ואנטי פרנקואיסטים מתונים, מקפיאים את התהליך הדמוקרטי ופותרים את חוסר היציבות הפוליטית והמשבר כַּלְכָּלִי.

לאחר תקופה של שנתיים או שלוש, הממשלה הזו תוותר על מקומה לאחר שכבר נבחר באופן דמוקרטי.

בדרך זו, קבוצות השמאל האולטרה-ימין והשמאל הרדיקלי, כמו גם הדרישות הלאומניות לשטחים עם תביעות (ובמיוחד, במקרה הבאסקי, סוגיית קבוצת הטרור ETA), ניתן לרדוף, לשלוט ולבסוף, מושתק.

ב-23 בפברואר 1981, מעט לפני 18:23, נכנס לוטננט קולונל אנטוניו טג'רו פיקוד על 200 שומרים אזרחיים, בחדר של קונגרס הצירים, מפריע ל הַצבָּעָה.

הצרחות אליהן התייחסתי בתחילת הכתבה, ואשר - כמו רבים אחרים - תועדו אצלי זיכרון, הדהד בחדר ובמסדרונות של חלק ניכר מספרד, מאז שודר ישיבת המליאה ב יָשָׁר.

מצלמות הטלוויזיה לא פסקו הודות לאומץ המצלמות והבורות הטכנית של הצבא, למרות שמרגע הטלוויזיה הספרדית המרכזית (אז היה רק ​​ערוץ אחד במדינה) חתכה את השידור, הם יישארו רק כדי להקליט ולשדר אותם לאחר.

רק סגן נשיא הממשלה דאז, לוטננט גנרל מנואל גוטיירס מלאדו, קם והתעמת עם טג'רו בדרישה שימסור את נשקו ויפסיק את התנהלותו.

המאבק שלאחר מכן בין שני הגברים לכמה שומרים אזרחיים אחרים הוביל להתפרצויות של תת-מקלעים באוויר, שהשפעתם עדיין נותרה, כזכור, בקונגרס.

בשעה 19:00 הכריז לוטננט גנרל חיימה מילנס דל בוש על מצב חירום באזור הצבאי לבנטה, וכן כעבור חצי שעה, הוא גייס את הדיוויזיה הממוכנת של מאסטרזגו, עם כ-50 טנקים, לכיבוש ולנסיה.

הם לא מתעסקים: הם מתמקמים מול המטה של ​​מוסדות הציבור המרכזיים, ומכוונים לעברם את נשקם, כולל תותחי טנקים.

במקביל, מילאן דל בוש מנסה לשכנע, בטלפון, מפקדים צבאיים אחרים להצטרף להפיכה. מתוכם, חלקם מצהירים על עצמם נאמנים למלך ול- חוּקָה, אבל אחרים מחכים לאירועים, בלי להקפיץ.

המלך חואן קרלוס גם יוזם קשר טלפוני ישיר או עקיף (האחרון, באמצעות רשויות אזרחיות וצבאיות אחרות) עם מפקדי האזורים הצבאיים האחרים.

אז נכנס לפעולה חבר נוסף של הקונספירציה: הגנרל אלפונסו ארמדה.

הוא רצה לדבר עם המלך כדי להציע הקמת ממשלת ישועה לאומית להפגיש את הכוחות הפוליטיים (שזו הייתה בדיוק מטרת ההפיכה), בראשות ה אותו. אבל הם מונעים ממנו לדבר עם המלך, שהוא היה המורה שלו, אז לאחר שיחת טלפון עם מילאן דל בוש, הופיע בקונגרס בשעה 23:50 כדי להציע את הקמת הממשלה האמורה של ריכוז.

ראשית, הוא מדבר עם טג'רו, שנסער מהצעתו ואינו נותן לו יותר לדבר עם הצירים, למרות שארמדה נשאר בקונגרס.

בשעה 1:14 לפנות בוקר, בהתערבות שקולה בטלוויזיה, המלך חואן קרלוס מגנה את מעשיו של מנהיגי ההפיכה, קוראת להרגעה בקרב האזרחים, וקוראת לצבא להיות נאמן לסדר החוקתי ולחוקיות נוֹכְחִי.

זהו הקש האחרון לניסיון ההפיכה; אלה שחיכו שהמלך יחליט, כבר יודעים מה עליהם לעשות, ואילו אלה שכן גדלו, הם יודעים שהם לא פועלים על פי רצונו של המלך (לפחות, לא בציבור רשמי).

חמש עשרה דקות לאחר הוצאת הכתובת, ארמדה עוזב את הקונגרס, למרות שהאירועים לא ימהרו, עדיין יידרשו כמה שעות לפתרון.

בשעה 5:45 בבוקר, מילאן דל בוש מבטלת את מצב החירום בוולנסיה ומחזירה את הכוחות לבסיסים שלהם.

לקונגרס ייקח עוד יותר זמן להתפנות; בשעה 10 בבוקר ב-24 בפברואר, טג'רו אפשר לצירים לעזוב, בזמן שהוא החל לנהל משא ומתן עם חימוש את כניעתו, שביניהם נכללה חסינות לפקודיו, בהתאם ל"ציות הראוי".

בשעה 12:15 עזבו הצירים את הקונגרס, וטג'רו נכנע יחד עם אנשיו. זה נגמר.