חשיבות המיתוסים

לכל התרבויות העתיקות יש סיפורים משלהן על מקורותיהן ואמונותיהן. מכלול הסיפורים הללו של כל עם הוא מה שאנו מכנים מיתוסים. המחקר והבנתו נעשים במיתולוגיה. אנחנו מדברים על סיפורים אנונימיים השייכים למסורת של עם. בדרך זו, מיתוס יהיה א תִנוּי בטון שמסביר חלק מהמציאות; זו יכולה להיות תופעת טבע כמו גשם, מזג אוויר או אפילו תחושה אנושית כמו אהבה או נקמה.

המיתוס הפך לדרך להסביר את מה שמקיף אותנו, מאז בן אדם תמיד היה לו את הצורך לדעת ולהבין מה קורה סביבו. לסיפורים האלה היו האלים כגיבורים, ההתייחסויות האותנטיות של טוב ורע. היו גם דמויות אחרות, בעיקר הגיבורים, וכן חיות דמיוניות כמו חד קרן או פגסוס.

חוקרי העולם העתיק בעצם מסכימים עם הרעיון שמיתוסים אוהבים הנרטיבים החלו להיחלש כאשר התבונה האנושית והמדע המתחיל נתנו את הראשון שלבים. זה היה הגיוני שזה יקרה, שכן הקביעות של ה תופעת טבע זה לא יכול להיות תוצאה של הגחמה או השתתפותו של אל זה או אחר. רעיון המעבר בין מיתוס לתבונה מראה שהמיתולוגיה כבר לא שימשה שיח רציונלי. חולשה לוגית זו של המיתוס לא פירושה היעלמותו; במציאות זה הפך לחלק מהתרבות האוניברסלית, מעין מורשת של האנושות, התייחסות היסטורית כדי להבין טוב יותר את עצמנו.

המיתוס עדיין חי בהווה, הוא חלק מהמסורת של כל עם. ואנחנו מעריכים את תוקפו מהרגע שבו הקולנוע וה סִפְרוּת הם ממשיכים לתקן את הסיפורים הישנים האלה; עם גרסאות חדשות אבל נאמן למסר שלו.

המונח מיתוס אינו מתייחס רק לעולם העתיק, ל- ציוויליזציה יוונית, רומאי, נורמני או פרסי. למילה מיתוס יש משמעות נוספת כאשר מתייחסים לאדם אמיתי, ניקח דוגמה של כוכב ספורט, שהופך לסמל והופך לחלק מהאנושות כולה. אם נתבונן היטב, לשתי המשמעויות של המיתוס (היסטוריה מרוחקת או סמל) יש משהו משותף: הצורך להבין את העולם שמעבר להווה. המיתוס אולי מרוחק אבל הוא לא ישן, הוא עדיין חי, פועם בינינו. זה הקסם האמיתי שלה.