הגדרת האביב הערבי (2010)

במידה פחות או יותר, הרצון לחופש נותר מעוגן אצל האנשים, מעת לעת, במקום כזה או אחר בעולם, טוענים זאת; זה קרה בצפון אמריקה בשנת 1776, זה קרה בצרפת בשנת 1789, בערים שונות באירופה בשנת 1848, בשנת 1956 בהונגריה ובשנת 1968 בפראג, פריז ומקסיקו.

הזעקה לחופש, שבאה לידי ביטוי לאורך ההיסטוריה בשפות רבות ובמקומות רבים ברחבי העולם, הושמעה במבטא ערבי בכמה מדינות החל משנת 2010.

השיחה האביב הערבי (אם כי יש לקרוא לזה בצורה מדויקת יותר מעיינות ערבים) כללה סדרה של תנועות פופולריות הדורשות שינויים פוליטיים וחברתיים במדינות ערב.

תנועות אלה הסתיימו בדרכים שונות: בהפלת השלטון (כמו במקרה של תוניסיה ומצרים) או מלחמת האזרחים (מקרה סוריה ולוב), או בהפגנות נשמעות פחות או יותר. במקרים כמו זה המצרי, הממשלה החדשה התעלמה בסופו של דבר מחלק ניכר מהדרישות העממיות.

תנועת האביב הערבי פרצה בתוניסיה בדצמבר 2010.

למרות שהקש האחרון היה התאבדות בהשקעה עצמית (דרך נורא כואבת למות) של מוכר רחוב מכיוון שהמשטרה תפסה את כל הסחורה ועל כן התמודדה עם רעב על כך שלא הצליחו למכור או לקנות שום דבר אחר, האמת היא שזה היה רק ​​הפיוז שהדליק את אבקת חבית שביעות הרצון הכללית. של ה

אוּכְלוֹסִיָה תוניסאית עם ממשלתה עקב התנאים הגרועים והעוני בו חיה רוב האוכלוסייה.

לכך יש להוסיף את היעדר החירויות הפוליטיות של משטר בן עלי, דבר המשותף למדינות רבות בתחום הערבי.

למעשה, ה אביב ערבי לא היה אירוע בודד, אלא פיצוץ שנגרם על ידי שנים של הפגנות שהופצו והודחקו פחות או יותר על ידי ממשלות המדינות בהן התרחשו הפרעות.

הזרז שאיפשר להתפשטות הפרעות וגם העולם לראות היו האינטרנט והסמארטפונים.

למרות הצנזורה הקיימת במדינות רבות ברשת האינטרנט (ולא רק במדינות ערב), כמעט בלתי אפשרי להציב דלתות לתחום, וזה לא היה רק ​​על מידע שזרם מאזרחים לתקשורת, אך בקרב האזרחים עצמם ובין מדינות, ועוקף את הצנזורה בתקשורת.

בנוסף, הרשת אפשרה גם שיתוף פעולה בין פעילים ותנועות, מה שמאפשר קריאות להפגנות ומעשים חתרניים שונים.

באופן זה המהפכה התאוששה והתפשטה, מכיוון שפרצה במדינות מסוימות, היא השפיעה על ה אֶזרָחוּת של אחרים. תפקיד האינטרנט בכל רחבי העולם תְנוּעָה אי אפשר למזער את זה, כיוון שהיה יסודי.

המהפכה בתוניסיה הצליחה להפיל את הממשלה. המפגינים זכו לתמיכת הצבא, גורם חזק מאוד בשני המקרים. אחרי תוניסיה הגיע תור מצרים.

בראשותו של חוסני מובארק (שהתנהג דווקא כמלך מזרחי) מאז רצח אנואר אל סאדאת בשנת 1981, מצרים. זו הייתה דיקטטורה שבה מובארק דיכא באופן שיטתי כל רמז להתנגדות ופתיחות, בהסתמך על חוֹק מ חירום, שנכנס לתוקף מאז 1967 ואשר העניק סמכויות רחבות לצבא ולמשטרה, והוציא אותם מהאזרחים.

ההפגנות פרצו ב- 25 בינואר 2011 וחיקו את אלה בתוניסיה שהפילה את בן עלי, ובאותה כוונה להפיל את מובארק וממשלתו המושחתת והנופטית.

בבהלה ניסתה ממשלת מצרים לנתק את הגישה לאינטרנט, ולמרות שהדבר הותיר אזרחים רבים שאינם יכולים לגשת לרשת ולכן כך, ללא ידיעה, רבים אחרים הצליחו להשיג גישה דרך ספקים זרים, או בתיאום מפה לאוזן מכלל לכל החיים.

מוקד המחאה היה כיכר תחריר בקהיר, שהפכה לסמל להפגנות נגד הממשלה. ההלם היה כאשר החיילים לא צייתו לפקודות לירות לעבר הקהל.

הכוחות הזדהו עם המפגינים, אם כי הקצינים היו כנראה בצד הממשלה בהתחלה, אם כי סביר להניח שהם רואים כי חיילים לא צייתו, מאותו צבא הם החלו להפעיל לחץ על מובארק, שבתורו היה גם איש צבא (מאז שנאסר שבמצרים נשלט על ידי צבאי).

מובארק הפך עצבני וכל קבינט התפטר מתפקידו, והבטיח רפורמות. זה היה מאוחר מדי למשטר, המפגינים כבר לא רצו שינויים קטנים, אלא שהדיקטטור יעזוב, ובסופו של דבר הוא עשה ב -11 בפברואר.

אחורי, ולמרות התקדמות מבחינת דֵמוֹקרָטִיָה, דרישות התנועה דוללו, ולדוגמה מוחמד מורסי הנבחר הודח על ידי הפיכה צבאית שהובילה עבדול פתח א-סיסי.

במקביל להפגנות במצרים, נשר הפיוז המהפכני גם בלוב, מדינה בראשותו של מועמר קדאפי מאז 1969.

קדאפי הסתיים בהתחייבותו בראשית דרכה, בה פתחה את המדינה והעניקה חירויות רחבות לעם שהיה עד אז בטפטפות. הרשה לעצמו להיות מושחת על ידי הכוח המוחלט שהחזיק, הפך את משטרו לפסיכולוג והכפיף את אוכלוסייתו לגחמותיו ול שְׁרִירוּת. פמוסה הוא השומר האישי שלו המורכב אך ורק מנשים ("האמזונות" שלו), שעליהן הוא ביצע גם כל מיני התעללויות.

בלוב, נפילתו של קדאפי תתאפשר על ידי גורם שלא היה למרידות האחרות: התערבות זרה.

מעצמות בינלאומיות מסוימות, בראשות ארצות הברית, "רצו" את קדאפי, הסיבה מדוע הם לא היססו לתמוך בקבוצות האופוזיציה המקובצות במועצה הלאומית של מַעֲבָר.

כאן, שוב ביקשו האנשים לצאת מעוני, ושוב אמצעי התקשורת המשמשים לתיאום היו האינטרנט.

ההפגנות השלוות הודחקו עם אַלִימוּת על ידי המשטרה והצבא, שהובילו להעברת הפציפיזם לאלימות גם על ידי האופוזיציה; מלחמת אזרחים החלה.

חלק מהצבא הצטרף לקואליציית האופוזיציה, מה שהקל על האחרון לקבל את החומר הדרוש להתמודד מול מלחמה גלויה, כמו שריון, ארטילריה ואפילו תעופה.

בהדרגה איבד תמיכה, קדאפי נותר לבדו ואיבד את השליטה במדינה, עד שבסוף אוגוסט לא הייתה לו ברירה אלא לברוח מהמורדים ככל יכולתו. באוקטובר כוחות המורדים פתחו לאחר המעוזים האחרונים של ההתנגדות התומכת בקדאפי.

ב -20 באוקטובר 2011, ובעת בריחתו מסירטה, אותר רכבו של קדאפי בכוח חיל האוויר הבינלאומי שתמך במורדים, והמידע שהועבר ברדיו לכוחות יריבים.

מכאן, מה שקרה כנראה שקדאפי היה ראוי לכך, אם כי זה עדיין מזעזע: טור הרכבים היה תקף, וקדאפי הסתתר לבדו בצינור גדול במרחק קצר מהכביש ונמצא על ידי הלוחמים מורדים.

לפני שקיבלו לינץ 'מצד הקהל, ותוך כדי התחננות לרחמים, הוא הוכה ועונה, אפילו מאמינים שהוא נעשה סדום עם חפץ כלשהו.

המלחמה לא הסתיימה בלוב, מדינה שחיה בשנים האחרונות במדינה כמעט אנרכית, בעיצומו של העימות בין שתי ממשלות מתנגדות, זו של טריפוליטניה ושל סירניאקה.

סוריה היא דוגמה נוספת למדינה בה המחאות התדרדרו למלחמת אזרחים, אך כאן, ובניגוד לקודמתה, המשטר הצליח לשמר את עמדתו.

וזה הודות לסיוע הבינלאומי שהעניקה רוסיה, בת בריתו של בשאר אל אסד.

ההפגנות הראשונות בסוריה התרחשו במארס 2011, אשר (ובעקבות תסריט שנקבע מראש וצפוי) הודחקו באלימות.

ביולי 2011 נולד צבא סוריה החופשי, קבוצה של כוחות מורדים שזכו לתמיכת חיילים שנטשו את צבא הממשלה. בתוך ה סְתִירָה מעורבים גם פונדמנטליסטים אסלאמיים (דאעש ואל-קאעידה) ותנועת העצמאות הכורדית.

השלב הראשון של הסכסוך התאפיין בהתקדמותן של קבוצות אופוזיציה (שסומנו כטרוריסטים על ידי משטר אל-אסד). נקודת המפנה בסכסוך התרחשה ביוני 2013, כאשר האופוזיציה באל-קוסייר הובסה.

בשנת 2015 החלה רוסיה בהתערבותה לטובת משטר אל-אסד, אשר בהחלט הטיל את האיזון לטובתו. במקביל ארצות הברית שלחה סיוע לכורדים שבצפון המשיכו להתנגד.

מלחמת האזרחים נמשכת עד היום; הארגונים הפונדמנטליסטים כמעט נעלמו משטח סוריה, נסחפו על ידי ההתקפה הממשלתית בתמיכת רוסיה, וכמעט כל האופוזיציה מלבד זו הכורדית.

הכורדים שומרים על שטח חופשי מצפון, אך נשאלת השאלה מה יעלה בגורלם בטווח הארוך.

באשר לשאר המדינות בתחום הערבי, כל אלה הושפעו פחות או יותר מהדרישות לחופש של האביב הערבי.

במרוקו ובאלג'יריה היו גם הפגנות, אם כי לא חזקות או עם תוצאה כמו בתוניסיה; למרות שבתימן מלחמת האזרחים מגיבה לנסיבות אחרות, היא גם הושפעה; בערב הסעודית ובמלכות המפרץ הפרסי היו ניסיונות ביישניים להיפתח התגבשה, למשל, בהיתר לנשים לנסוע בערב הסעודית, או לחדרים פתוחים בית קולנוע.

היו מחברים שהחשיבו את המהומות שהתרחשו בעולם הערבי במסגרת האביב הערבי כ- חלק מתנועה עולמית שתכלול גם תנועות כמו 15M הספרדי, או Occupy Wall Street צפון אמריקאי.

תמונות פוטוליה: סרג'יו / טרנט

נושאים באביב הערבי (2010)