סיכום התנצלותו של סוקרטס

ה התנצלותו של סוקרטס היא יצירה שנכתבה על ידי אפלטון המורכב מדיאלוג שעושה זאת סוקרטס במשפט אליו הוא מובא מואשם בכך שהוא לא מאמין באף אל, בהפיכת הוויכוח החלש ביותר לחזק ביותר, בהיותו נואם מיומן ובהשחתת הנוער.
סוקרטס מתחיל הגנתו בפני חבר המושבעים וכלל האתונאים, מבטיח להתעלם מהרושם, כי מה שנאמר על ידי שלו מאשימים, עזב בהווה וביקש לאפשר להראות ששום דבר שנאמר אינו תואם מְצִיאוּת.
סוקרטס הוא הבהיר כי לא ישתמש במילים משוכללות או בנאומים יפים בכדי לשכנע אותם לזכות אותו, ולהגן מעל לכל אמת וצדק.
ההאשמה הראשונה, סוקרטס, מפסיק לנתח את זה של הדובר המיומן, ומבטיח שאם המאשימים שלהם יהיו דובר שדבק באמת זה להיות נואם מיומן, אז לא יהיו לו שום חששות לקבל את היותו נואם, אך לעולם לא במובן שמאשימיו שלו יעשו זאת. הם.
לאחר שהבהיר כיצד יגן על עצמו, סוקרטס הוא המשיך להיזכר בהאשמות הראשונות בהן הוא היה הקורבן, האשמות שבנו את המוניטין הרע שהיה לו לפני רבים מה הנוכחים, ששמעו את השמועות האלה כשהיו רק ילדים או מתבגרים, בגילאים שבהם האדם הוא יותר ניתנים לניהול.
סוקרטס הוא המשיך וסיווג את מאשימיו לישנים ולמאוחרים, וביקש שיתאפשר לו להתחיל להפריך את ההאשמות שהעלו המבוגרים. כך החל בהגנתו את ההאשמה שטענה שהוא מסוגל להפוך את הוויכוח החלש ביותר לדיון חזק מאוד, ואמר שהוא לא יודע מעט או כלום על את הנושאים האלה ואני קורא תיגר על הקהל לברר על מה הוא מדבר ולהציג את תוצאות המחקר שלו כדי לאמת את דבריו האמת.

סוקרטס המשיך את המונולוג שלו והבטיח שהוא לא כמו הסופיסטים, שהוא לא מסתובב ברחובות בכוונה לחנך אנשים או לגבות תשלום על שיתוף הידע שלהם ולמרות שהוא מצא את זה יפה שיש כאלה שהקדישו את חייהם ללמד ולרתק את תושבי כל הערים בהן הם עברו, אך הוא לא היה אחד מהם, הוא לא ביקש כסף או הכרת תודה מאף אחד.

סוקרטס המשיך להבטיח שחוכמת התבלין שברשותו היא שהובילה אותו להיות הנושא של האשמות אינסופיות כה רחוקות מהמציאות, אך חוכמתו הייתה לגמרי בן אנוש.

הוא החל לספר את הסיפור, שבו הופיע חברו שרפון לפני אורקל דלפי ושאל אותו אם יש אדם אחר בעולם חכם יותר סוקרטס והאורקל ענה כי לא, אין חכם ממנו, עם היוודע הדבר סוקרטס לקח על עצמו את המשימה לגלות מה האל רוצה. אמרו עם זה והתחילו לגשת לכל אותם אנשים שנחשבו על ידי אחרים, ובעצמם, אנשים חכמים, הראשונים היו הפוליטיקאים, שם, סוקרטס הוא גילה שאלה שטענו שהם חכמים והוכרו ככאלה, לא באמת היו, שהם מתהדרים במשהו שהם לא ועל ידי כך שהוא מודיע להם, הוא זכה לאיבה של רבים.

כשסיים עם הפוליטיקאים, הוא הלך למקום בו המשוררים, ואחר כך עם בעלי המלאכה, כששניהם ההיסטוריה חזרה על עצמה, וכך גם פוליטיקאים, משוררים ובעלי מלאכה, הנחשבים להיות חכמים יותר ממה שהם באמת היו, הם האמינו שבידיעה וידע לעשות את שלהם הם האמינו שהם יודעים הכל, בכל העניינים, דבר שסוקרטס מצא כמנקה ומטשטש את כל הידע שהם יכולים שֶׁלוֹ.

לאחר אותה חקירה, סוקרטס הוא עשה אויבים אינסופיים, אך גילה שהאל מדבר את האמת, שהוא יותר חכם מכולם מכיוון שהוא הצליח להכיר בכך שהאמת היא שהוא לא יודע כלום.

הבהרת האמור לעיל, סוקרטס הוא המשיך להתגונן מפני האשמתו של מלטוס, שטען זאת סוקרטס השחית את הנוער בכך שלא הכיר באלי העיר, ועשה זאת, סוקרטס ביקש שמלטוס עצמו, שתמיד סירב לשוחח עמו, יענה על כמה שאלות, והתשובות שנתנו מלטוס הובילו סוקרטס להגיע למסקנה שלא הוא שהשחית את הצעירים וכי אם כן, הוא עשה זאת באופן לא רצוני, ולכן הצליח לאמת שמלטוס טעה או שיקר בעניין זה.

בקשר לאי אמונה באלי העיר, תרגיעי את עצמךזה הוכיח שלהאמין בגאונות ובאלוהויות זה להאמין באלים.

סוקרטס הוא נמצא אשם והובטח לו שהוא לא מפחד מהמוות, ולמעשה, הוא מעדיף למות מאשר לחיות בלי להיות מסוגל לעשות את מה שהאלים שמו אותו לשם; סוקרטס הגן עד לרגע האחרון שהוא אדם צודק וכי הוא מעדיף לשלם את העונשים הגרועים ביותר לפני שהוא בוגד במחשבותיו.