דוגמאות לקריינות אדם שני

מספר אדם שני

ה מספר סיפורים הדמות, הקול או הישות הם המתארים את האירועים שעוברים אנשים בסיפור. זהו הקשר בין האירועים המרכיבים את הסיפור לקוראיו.

המספר הוא הדמות, הקול או הישות המתארים את האירועים שעוברים על דמויות הסיפור. יכול להיות שהוא או לא דמות בסיפור וזה דרך הסיפור שלו והזווית שממנה הוא מסתכל על האירועים שהקורא מפרש ותופס את האירועים שמרכיבים את הסיפור.

בהתאם לקול שבו אתה משתמש ומידת המעורבות בסיפור, ישנם שלושה סוגים עיקריים של מספרים: מספר אדם ראשון; מספר אדם שני י מספר שלישי בגוף שלישי.

מספר האדם השני הוא אחד הפחות בשימוש ב סִפְרוּת וזה מורכב מפנייה מתמדת לקורא שיגרום לו להרגיש כמו גיבור הסיפור. לשם כך, הווה. לדוגמה: הסתכלת על השעון ופניך נמוגו, איך הזמן עבר כל כך מהר, תהית כשחלצת בשדרה, התחמקת מאנשים ונלחמת בעניבתך.

סוגי מספרים מגוף שני

ישנם שני סוגים של מספרים מגוף שני:

דוגמאות למספר גוף שני

הומודיגטית

1. ברגע שנכנסת לסלון הבעת את זלזולך בכל המקום. כאילו כולנו היו קטנים, עד כדי כך שלא הגיע לנו אפילו לנשום את אותו האוויר כמוך. עכשיו כשתפוחי האדמה נשרפים אתה בא ומתייחס אלינו כאילו אנחנו אחד משלך. משחק מעולם לא היה הצד החזק שלך. ושוב אתה שם את זה כראיה.
instagram story viewer
2. אני עדיין זוכר את היום בו פגשתי אותך. לבשת שחור, כפי שלמדתי אחר כך, תמיד עשית. היה קשה לך להחזיק את מבטך, אך כאשר עשית זאת, קשה היה שלא להפחיד אותך. עישנת, ללא הפסקה, אבל עם סטייל. הקול החמור ההוא שהביא אפילו את ההערה הקטנה ביותר לחגיגיות.
3. אני לא יודע למה אתה שואל אותי למה אני כאן, אם אתה יודע את זה יותר טוב ממני. הוא ידע זאת מאז שראה אותי מפנה את הפינה, כשלבו בוודאי נעצר כשהבין שהוא גילה זאת; שהבנתי שאני קורבן להונאה, להונאה שלו, ושעכשיו הוא בא לאסוף אותם ממני. החיוך המזויף שלו, שנראה יותר כמו העווית רע, והניסיונות שלו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה, לשתות קפה שבוודאי כבר התקרר זה יהפוך את הבטן שלך יותר מכפי שהיא אמורה להיות, הם רק מאשרים שאתה רמאי ואפילו לא טוב, אלא מחורבן קטגוריה.

הטרודיגטי

1. כואב להסתכל על עצמך במראה כל בוקר, ולראות איך הקמטים האלה מתקדמים ומשתלטים על הפנים שלך. אתה מנסה להפסיק את זה, עם קרמים ותכשירים חסרי תועלת. אבל מה שהכי כואב לך הוא לא שהם שם, שהם עדיין שם; אלא שבגללם הקריירה שלך הולכת ודועכת וקו הסיום מתקרב. דלתות נסגרות עליכם. ובכל בוקר אתה בא לאולפן במחשבה שיום זה יכול להיות היום האחרון שלך מול מצלמת טלוויזיה. ושמחר, אולי למחרת, פנים ללא סימני חלוף הזמן יתפסו את מקומך. ושאף אחד כבר לא יזכור אותך.
2. אתה כל הזמן תוהה כשאתה מביט מהחלון מה קרה. איך הרעיונות הפסיקו לזרום. נהגת לכתוב כאילו המלים מצטופפות באצבעותיך כדי לשים אותן על הנייר כמעט בלי לחשוב. ועכשיו, אינך רואה מלבד סדין ריק ולבן לפניך.
3. שוב, המעמד השולט מבקש ממך להראות סולידריות. כאילו עדיין לא שילמתם את המסים שלכם בזמן. עובדים קשה מדי בכדי להספיק ולכבד את החוק. איזה חוק? ההוא, ש"זה זהה לכולם. " אך מתברר שיש כאלה ששווים יותר מאחרים, ולכן פעולותיהם נמדדות בקנה מידה אחר, שונה מזה שחל עליכם ולשאר הדומים לכם; רק עובדים במפעל שבו אתה לא יותר ממספר, חלק להחלפה. וזה מכעיס אותך, מתוסכל. אבל מה שהכי מקומם אתכם זה שאתם יודעים שהיום, כמו בכל יום, תמשיכו להתנהג כמו עוד כבשה אחת בעדר, ושלא תתמרדו לעולם. אתה תופס את המפתחות והמטבעות שלך, ואתה הולך לעבודה, כמו כל יום, אחרי שראה את הפנים חסרי הרשימה שלך במראה הישנה שאתה מתגלח איתה.

לעקוב עם: