דוגמאות למאמרי דעה

מאמר חוות דעת

א מאמר דעה זהו טקסט עיתונאי ויכוחי הבוחן נושא שמעניין את דעת הקהל, בהתבסס על שיקוליו האישיים של המחבר.

זהו טקסט אישי, ובניגוד למאמר מערכת, הוא תמיד חתום על ידי מחברו, שמשתמש בטיעונים והערכות כדי לתמוך בדעתו בנושא מסוים.

מאמרים אלה מבקשים להעיר אצל קוראיהם תחושה ביקורתית סביב הנושא, תוך הדגשת היבטים ושיקולים להגבלת הדיון לנקודת מבטם. לשם כך הם בדרך כלל משתמשים קריינות, השוואות ואפילו מידה מסוימת של כתיבה פואטית.

מאמרי דעה נוטים לחזק את קו העריכה של המדיום בו הם מתפרסמים. הם מהווים אחד הקטעים הנקראים ביותר בפרסום עיתונאי שכן הוא נקרא בדרך כלל אישים מהעולם הפוליטי, התרבותי או התקשורתי לשתף את נקודת מבטם ו דעה.

מבנה מאמר הדעה

המבנה המסורתי של מאמר דעה כולל:

דוגמאות למאמרי דעה

1. "שולי מלחמת האזרחים ממשיכים לספור" מאת חוסה אנדרס רוג'ו.

פורסם ביומן המדינה של ספרד, ב- 21 בנובמבר 2016.

הרצון לדעת מה קרה מפגיש אנשים עם אידיאולוגיות שונות מאוד

העולם לא ישתנה אם בשלב זה נגלה שהיו כמה חכמים מצד פרנקו שחצו את נהר מנצאנארס במשך כמה ימים לפני התאריך בו ההיסטוריונים ראו טוב עד עכשיו, ואף הגיעו לארגילס, שם היו התכתשויות עם הכוחות רפובליקנים. מה שהוסבר, מה שמתוקן פחות או יותר על ידי חוקרי מלחמת האזרחים, הוא שכוחות צבא המורדים בלבד הם הצליחו לחצות את הנהר לאחר שכבשו את קאסה דה קמפו, וכי הם עשו זאת רק ב- 15 בנובמבר 1936, כמה חודשים לאחר ההפיכה הידועה לשמצה. של יולי. זה לא עשה להם הרבה טוב. מדריד הצליחה להתנגד, והמלחמה התארכה.

אך מתברר שיש כמה עיתונים שמראים שהיתה תקיפה קודמת, כפי שדיווח אתמול בעיתון זה בעמודי התרבות שלו. תקיפה שלא הרחיקה לכת ושלא הצליחה לבסס עמדה איתנה, כפי שקרה מאוחר יותר כאשר כוחותיו של פרנקו הגיעו לעיר האוניברסיטה ונשארו שם עד סוף המאה העשרים מִלחָמָה. האם זה רלוונטי והאם זה ישנה את הסיפור על קרב מדריד? בטח לא, אלא אם כן מופיעים עדויות אחרות בעלות משקל גדול יותר, אבל מה שחשוב באמת הוא העובדה לחזור למסמכים, להמשיך למשוך בשוליים ללא לאות, להמשיך לחקור. העבר הוא תמיד שטח לא ידוע עצום, ורבים מתייחסים אליו כאל מי שמשחק ציון מורכב לפי האוזן.

מה שעיתונים אלה מראים בוודאי הוא שבשלום, כמו גם במלחמה, האמת: כי זה לא נוח, כי זה מסבך את הדברים, כי זה נותן תמונה שונה מזו שאנחנו רוצים להקרין. הרפובליקנים לא היטיבו עם הידיעה שהפרנקואיסטים הגיעו עד כה בקרוב, זמן קצר מאוד לאחר שהתחילו את אותה התקפה על הבירה שהם התכוונו להיות האחרונה. והפרנקיסטים הרגיזו ש (הסלסולים האלה) אילצו אותם לסגת. זו הייתה שריפה, נפוצה במלחמה; כשזה הלך, איש לא שילם ריבית גדולה יותר.

פרט לאותם מעטים שממשיכים לחפור, ושממשיכים לשאול, ואשר רודפים ללא לאות אחר כל הרמזים שהחשבון של מה שקרה מותאם טוב יותר ויותר למה שקרה באמת אצל אותם גורליות (וכאוטיות) ימים. רבים מהצופים הבלתי נלאים הללו הם חלק מקבוצת המחקר של חזית מדריד (Gefrema).

ראוי לציין כי מה שחשוב בקבוצה זו הוא הרצון לדעת מה קרה, ולחקור ולהעמיק בכל מה שנותר לגלות ולהסביר. חלקם מגיעים ממשפחות שהיו במלחמה עם המורדים ואחרים הם צאצאי מגיני הרפובליקה או מאלה שהשתגעו לעשות את המהפכה. הכרת האחים מעבר לאידיאולוגיות שלהם, ובכן, זו דרך חכמה לחזור לעבר. לא להסדיר חשבונות ממתינים: להכיר אותו טוב יותר.

1. "משקל אי הוודאות" הבקיע גוסטבו רוזן.

פורסם ביומן הלאומי של ונצואלה, ב -20 בנובמבר 2016.

קולומביה והדיון בנושא הסכם השלום, אנגליה וההחלטה לעזוב את האיחוד האירופי, ארצות הברית והבחירות לנשיאות הן רק שלושה מקרים שבהם ההפתעה התגברה על ההנחה, אך הם גם, ובעיקר, שלוש הפגנות של המרחק בין ההיגיון הפוליטי לאנשים, בין ציור הסקרים לתמונת התפיסות והשאיפות האמיתיות והעמוקות של החברה. התוצאה של פער זה, המונע על ידי שכחה או בורות של אנשים, היא לא אחרת מאשר הופעת חוסר האמון, נטישת אחריות האזרחים בפעולה פוליטית ופריחה של צורות מגוונות מאוד של אנרכיה ודמגוגיה.

אולי מעטים הדברים מסוכנים יותר לחופש ולדמוקרטיה מאשר אובדן האמון ב פוליטיקאים, התחושה של אנשים שהם לא מבינים או אפילו מוטעים על ידי מי ששואף לייצג אותם או לכוון אותו. במיוחד בוונצואלה יש הסבורים כי ההצעות אינן מגיבות לשאיפותיהן כמדינה; לאחרים, תשומת הלב התמקדה במשחק הפוליטי לרעת האינטרסים האמיתיים של האוכלוסייה. בכל מקרה, הספקות גדלים יותר מוודאות.

כתוצאה מההסכמים הראשונים בין הממשלה לנציגי האופוזיציה שהתארגנו במסה דה לה יונידד, התחושות הללו קיבלו כוח בלתי צפוי. למרות הניסיון להסביר את האסטרטגיה והכוונות, הוא נתפס כי הייצוג הפוליטי של האופוזיציה אינה מבטאת בכוח שהיא חייבת להיות את חומרת המצב ואת הדחיפות של פתרונות; שהיא לא משיגה את היעדים הפוליטיים שהיא מציעה ומציעה; שמצהיר מועדים ויעדים שאינו יכול לקיים; שמבזבז את הונו הפוליטי ותמיכתו העממית; שאתה לא עושה מה שאתה צריך כדי לשמור על ההתלהבות שלך; שיש שיח אל פנים שולחנות הדיאלוג ואחר לרחוב; שההסברים על הטון והאסטרטגיה לא נשמעים מספיק משכנעים. אנשים מבינים משא ומתן, אבל רוצים לראות התקדמות. אנשים מצפים שהנקודות שעל השולחן ייפתרו, לא בגלל שהם חושבים שהם ייחודיים, אלא בגלל שהם תופסים אותם כמידית, כחירום.

התוצאה של אובדן האמון הזה מתחילה להאיץ תהליך בו כבר לא ניתן למשוך את קמט התקווה. מי שהציב גבולות לתוכניתו ב ', מרגיש כעת כי אינו יכול להמשיך לדחותה. מכאן הגידול בהגירה. מכאן, למשל, המספר ההולך וגדל של רופאים ונצואלים שעברו בדיקות בצ'ילה לעבודה ברשת הציבורית במדינה זו. בשנה שעברה היו 338, השנה כבר 847. וכמו הרופאים הללו, אלפי אנשי מקצוע ויזמים אחרים שמבטלים את חלומם על ההזדמנויות בארץ לחפש אותם בחו"ל. התמיהה אינה מאפשרת לרבים להריץ את הקמט עוד יותר. מגיע הזמן שהסיבות האמיתיות, אלה של הכלכלה והאישיות, לא נותנות יותר. הארכת המצב ממצה את תקוותם של אנשים. ומול זה, לא מספיק לזכור את הסיסמה שמי שמתעייף מפסיד.

למימוש הפוליטיקה יש כיום יותר מתמיד חובה לחדד את תפיסת האנשים, את המוטיבציות שלהם, את השאיפות שלהם, לגבי מה שהכי מיידי והגלוי אבל במיוחד על העמוק, מה נאמר ומה שותק, מה מוכרז בפומבי ומה מוחזק בפרטיות, מה מתגלה מול אחרים ומה נשמר ב שיפוט פנימי. לפרש נכון אנשים, להבין את שאיפותיהם, את המניעים שלהם, את הפחדים שלהם, את שלהם הציפיות היא אפוא הדרך היחידה להגיע לחברה ולהיות מובנת על ידי שֶׁלָה. לואיס אוגאלדה אמר כי: "הדמוקרטים צריכים ליידע ולהאזין לאנשים כך שכאבי ותקוות האוכלוסייה יהיו בראש ובלב המשא ומתן." אם הכוונה היא לטפח אמון ותקווה, כי תקשורת טובה היא, ללא ספק, תנאי מחייב.