מלחמת העצמאות היוונית

ערש התרבות המערבית ומוקד האימפריה הביזנטית, בראשית המאה ה -19 יוון נחלשה תחת שלטון טורקי מאז שהאימפריה העות'מאנית הפכה אותה לשלה במאה ה -19. XV.

אבל ה מַצְפּוּן יוונית עמדה להתעורר ולהחזיר את עמה להיסטוריה כישות עצמאית. אבל מה עם יוון?

חיפוש אחר שורשיה של יוון של ימינו בתקופה הקלאסית הוא מסוכן, שכן אנו מדברים על אחדות תרבותית ולא פוליטית; כל הפוליס הכירו בעצמם כיוונים, אם כי לא כשייכים לאותו מבנה פוליטי.

כמו כן, חזור לאימפריה הביזנטית כדי לחפש את מקור הזרם זהות יוונית היא גם תרגיל מסוכן, בעיקר משום שהקשר המשותף בין העת העתיקה הקלאסית, האימפריה הביזנטית ויוון של ימינו הוא השפה (אחת מהוותיקים בעולם, השווים כמעט רק לסינים), והדרישה להמשכיות, אך ההבדלים ניכרים יותר מה קווי דמיון.

מה תהיה ה"זהות היוונית "הנוכחית נולד מרעיון רומנטי שאוסף את התרבות הפופולרית כתוצר של מאות שנים של עמים שבאים ועוברים דרך שֶׁטַח יווני, שהתיישב והתמזג עם התושבים הילידים, הסתגל, אך גם תרם את חלקם.

אין זה אומר שרוח העצמאות היוונית אבדה, שכן לפני מלחמת העצמאות, שטחים אלה כבר חוו כמה התקוממויות נגד השליטים הטורקים, שנראו בבירור כ זָר.

אף על פי שבחזון זה, הנושא הדתי משפיע במידה רבה.

יש מדענים שמדווחים כי מבחינה גנטית וברמת המנהגים החברתיים, כמעט ולא ניתן להבחין ביוונים מהטורקים, וכי מה שמבדיל אותם הוא באמת הגורם התרבותי.

כך או כך, האמת היא שיוון נכנסת למאה התשע עשרה עם עבר שהתגלה מחדש ואידיאליזציה, ובשקיקה. האינטליגנציה היוונית לחדול מלהיות עוד שטח אחד של השער הנשגב (שם אחר שקיבלה האימפריה דַרגָשׁ).

והחזון הזה משותף ונושא תשוקות במערב שמרגיש מוסר השכל, עדיפים רוחנית ופיזית על תרבויות העולם האחרות (עם כל הקונוטציות הגזעניות ש זה מרמז), וזה גם מאמץ את סיבת השחרור ממה שהוא רואה בעריסה תרבותית אידיאליזציה.

לבסוף, לאימפריה הרוסית היה גם תפקיד חשוב בעידוד המרד, מסיבה כפולה: הקרבה הדתית עם יוונים (שניהם בעיקר עמים נוצרים אורתודוקסים), והאפשרות להחליש את האימפריה העות'מאנית, אויב רוסיה בהתרחבותה אדם לבן

דוגמה טובה למשיכה זו לתחייה היוונית ניתן למצוא בהשתתפות בסכסוך של לורד ביירון, המשורר הרומנטי המפורסם.

המרד בשנת 1821 היה בעיקרון פופולרי, אם כי עודד והתחזק על ידי אינטליגנציה תרבותי ו פּוֹלִיטִיקָה יווני.

החברה הסודית פיליקי אטריה (ביוון, חברת המלווים), שנוסדה באודסה (רוסיה) בשנת 1814, סללה את הדרך להתקוממות האמנציפציה.

משימתו כללה לוגיסטיקה ו תֵאוּםכך שבמקום סדרת התקוממויות ספציפיות כפי שקרה עד היום, זו הייתה "התקוממות לאומית" אמיתית.

ב- 1 בינואר 1822 הכריז אותו ארגון על עצמאות יוון והחליף את הדגל לבן עם צלב כחול, לזהה אבל עם הצבעים שהשתנו: צלב לבן על רקע כָּחוֹל. זה ייצג את המדינה עד לדיקטטורה של הקולונלים, בשנת 1970, השנה בה הוקם השימוש בדגל יוון הנוכחי.

שטח המורדים היה גדול יותר ממה שאנחנו מכירים כיום יוון.

מסיתי המרד ביקשו גם להתקומם בשטחים שבהמשך הם בסופו של דבר שייכים לסרביה או לאלבניה בין מדינות אחרות, אשר בעת העתיקה הקלאסית הם היו קשורים לפוליס היוונית, ובתוך האימפריה העות'מאנית הם היו קשורים למחוזות או אֵזוֹרִי

מבחינת הנשק היווני, חצי האי פלופונסוס ומרכז יוון היו האזורים המצליחים ביותר של המהפכה, שכללו אתונה, בירת המדינה העתידית.

העות'מאנים, כדי לתת דוגמה, הם מפוארים בזוועות, שיוסיפו אהדה לעניין היווני. הטבח באי צ'יוס בשנת 1822 יהווה דוגמה טובה לזוועות אלה.

כוחות קיסריים מצליחים לאזן בין איזון באפריל 1822 עם ניצחונם בקרב אלמאנה, אם כי הם לא התקדמו הרבה יותר מכיוון שהיוונים עצרו אותם בקרב גרביה. זה הציל את הפלופונז מהפלישה הטורקית והשאיר אותו בשליטת היוונים החופשיים.

המהפכנים היוונים, מקוטעים וללא תיאום מרכזי חזק, נהנו מההפרעה הגדולה שהתרחשה ב דרגות טורקיות, בנוסף לצורך באימפריה לכסות אגפים אחרים של בעיות צבאיות אפשריות, כמו הגבול עם רוסיה או פָּרַס.

למרות העובדה כי ביולי 1822, העות'מאנים ספגו תבוסה גדולה בקרב פטה, הם הצליחו להתאושש ובשנת 1823 הם פתחו במערכה להחלמת מערב יוון. ובשנת 1824 מצרים התערבה לטובת האימפריה העות'מאנית.

אושר התערבות בתחילה הוגבל לאיים כרתים וקפריסין עקב חוסר האמון העות'מאני בכוונות ההרחבה של המצרים, למרות שמספרם וביצועיהם הטובים בלחימה גרמו לשער הנשגב לשקול מחדש את השימוש בכוחות אלה ליוון יַבַּשׁתִי.

וכך נחתו כוחות מצריים בפלופונס בפברואר 1825. הם היו כוחות שהוכשרו על ידי קצינים צרפתים, ועד מהרה הם הראו את עצמם כחיילים ממושמעים ובעלי יכולת הטיל תבוסות על היוונים והחל לשוטט חופשי בפלופונז, וגם ביצע כמה ברבריות.

לעומת זאת, הטורקים לא יכלו להשיג התקדמות במרכז יוון, והתמקדו במעין מלחמת עמדות מבלי להשיג התקדמות משמעותית.

באביב 1826 השיגו הטורקים הפיכה עם כיבושה של העיר מסולונגי, שנצורה פעמיים בעבר ללא הצלחה.

כיבושה של עיר זו גרם ליוונים ולתומכיהם ברחבי אירופה לחשוש מפני סיום פתאומי של העיר מַהְפֵּכָה. עם זאת, המאמץ הצבאי העות'מאני לקחת את מסולונגי פגע בצבאו, שלא היה מסוגל לנצל את ההצלחה שהושגה.

ובכל זאת, איברהים פאשה הצליח להוביל את כוחותיו למצור על אתונה. המעוז היווני האחרון היה האקרופוליס, שייפול לבסוף לידיים העות'מאניות ביוני 1827. עם זאת, זה יהיה שיר הברבורים של הנשק העות'מאני ביוון, שמכאן והלאה הם לא ינצחו שוב בקרב.

ומה שהיה אחראי בסופו של דבר לתבוסה הטורקית היה ההתערבות המשולבת של הרוסים, הבריטים והצרפתים, שהתייצבו לצד היוונים.

צי של שלוש המעצמות הביס את הטורקים-מצרים בנבארינו, ואילו היוונים ניצל כדי לשחזר כמה שיותר שטח לפני שהמעצמות הטילו עצירה האש.

הקרב בפטרה, בחלקה הצפוני של אטיקה, והסתיים בניצחון יווני, סימן את סיום המלחמה ב- 12 בספטמבר 1829.

מכאן ואילך החלו ועידות שלום בחסות המעצמות הזרות המתערבות שיסמנו את גבולותיה של הממלכה העצמאית של יוון.

גבולות אלה היו קטנים בהרבה ממה שהם כיום, והקיפו כמעט את דרום תסליה ואת חצי האי פלופונסוס. יוון תמשיך בהתפשטותה הטריטוריאלית ברציפות עד 1947.

העימות בין יוון לטורקיה לא הסתיים כאן, הוא ישרוד בזמן עד היום, בו הוא מורגש לא רק ב מתחים פוליטיים-צבאיים דייקניים, אך בעימותים ספורטיביים בין קבוצות משתי המדינות בתחרויות בינלאומי

צילום: Fotolia - Lefteris Papaulakis

נושאים במלחמת העצמאות היוונית