5 דוגמאות למונולוג על זכויות ילדים

א מונולוג על זכויות הילדים זהו נאום שבו משתתף בודד מדבר עם עצמו או עם בן שיח נעדר כדי להרהר על החוקים הנחוצים להגנה על ילדים.

ה מוֹנוֹלוֹג הוא מכוון כלפי עצמו, אך הוא מופנה גם לקוראים או לקהל. באמצעות דיבור מסוג זה, מתקבל מידע על הרגשות והמחשבות של הדמות מבצע אותו, ומאפשר לך להתחבר לפסיכולוגיה שלך ולדרך לראות את העולם בצורה יותר אותנטית ו חסר עכבות.

ניתן למצוא מונולוגים בז'אנרים ספרותיים רבים, כגון שִׁירָה,​ מַעֲשִׂיָה, מִבְחָן, הצגות תיאטרון,​ מאמר בעיתון, רוֹמָן. זה שונה מ דו שיח, כי בתקשורת זו מתרחשת בין שני אנשים או יותר.

על פי היצירה שהיא חלק ממנה והכוונות האקספרסיביות, ישנם שלושה סוגים של מונולוגים:

דוגמאות למונולוג על זכויות ילדים

1. "זכויות זכויות", מאת הוגו מידון (2004). בשיר הזה מהמחזה זכויות עקומות, הדמות מתייחסת לזכות לשוויון שיש לילדים, ללא קשר למוצא חברתי או אתני, שפה, דת, דעות או לאום. זה קשור לסעיף 2 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד.

אני
אנחנו מסתכלים על אותו ירח
אנחנו מחפשים את אותה אהבה
יש לנו אותו צחוק
אנחנו סובלים מאותו שיעול

הם נותנים לנו את אותם חיסונים
לאותה חצבת
אנחנו מדברים באותה שפה
עם אותו קול

instagram story viewer

מקהלה
אני לא יותר טוב מאף אחד
ואף אחד לא יותר טוב ממני
בגלל זה יש לי אותו דבר
זכויות שיש לך

II
אנחנו שרים את אותו המנון
עם אותו לב
יש לנו אותם חוקים
אותה חוקה

אנחנו הולכים באותה קרקע
יש לנו אותה שמש
אנחנו מחוררים את אותו תפוח אדמה
עם אותו מזלג

1. חלץ מ הילדמאת ז'ול ואלס (1989). ברומן זה, הגיבור ז'אק ווינגטראס (שסיפורו הוא שיקוף של חיי המחבר) מהרהר על זכותם של ילדים להיות מוגנים מפני התעללות (סעיף 19 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד), לאחר שהיה בעצמו קורבן לכך במהלך ילדותו וחלק מה- גיל ההתבגרות.

אין לי תלונה להגיש. אין לי אפילו גולה סדוקה על המצפון שלי. פעם אבי נתן לי שלושים סנט לקנות מחברת שעלתה עשרים ותשע. שמרתי את הפרוטה. זו הייתה ההחלקה היחידה שלי. (...) אם אסע לפריז, שוב! ביציאה מהכלא הייתי לוחץ ידיים בכל מקרה. (...) וטוב. אני אעשה את הזמן שלי כאן, ואסע לפריז אחר כך, וכשאהיה שם, לא אסתיר שהייתי בכלא, אני
אני אצעק את זה! אני אגן על זכויות הילד, כמו זכויות אדם אחרות.

אשאל אם להורים יש חופש חיים ומוות על גופו ונפשו של ילדם; אם למר ווינגטראס יש את הזכות לשהיד אותי בגלל שפחדתי מעבודה אומללה (...). פריז! אוי אני אוהב אותה! אני מציץ בדפוס ובעיתון, בחופש להתגונן ובאהדה למורדים. הרעיון של פריז הציל אותי מהחבל באותו יום.

1. קטע מתוך "זכויות הילד הגלובלי", מאת סוזנה דלה מורה (2011). במאמר זה, המחבר משקף את הבעיות החדשות שתוקפות את זכויות הילדים בעידן הגלובליזציה.

(...) כל מה שנעשה עד היום אינו מספיק ומשונה להגנה נאותה על ילדים בחברה גלובלית, שכן צצות בעיות חדשות הקשורות בה. יהיה צורך להמחיש את הבעיות הנוכחיות של קבוצת גיל זו עם תכנון ספציפי במונחים של מדיניות ציבורית, תוך התחשבות במצב הנוכחי והעתידי של אותה.

(...) היום יותר מתמיד עלינו להגן על הילדות על כל צורותיה וקווי הרוחב, מתוך הכרה במציאות של העובדות שלה זכויות: לבריאות, לחינוך, לדיור, למשפחה, ללאום, לזהות, לא לעבוד בגילאים מוקדם. כל הזכויות שנפגעו הן בקהילה הבינלאומית והן בארצנו ובמחוז.

(...) את האנשים והדברים עלינו לשנות, ולא חוקים. יש לנו הצהרות, אמנות, פרוטוקולים וחוקים ברמה הבינלאומית, הלאומית והמחוזית. עם זאת, חסרים ערכים ומודעות אזרחית כדי לשנות את המציאות. כולם מדברים על שינוי כך ששום דבר לא משתנה או ישתנה אלא רק בנורמות ולא במציאות. בפוליסות לילדים אנחנו צריכים יותר תשובות ופחות דיבורים. יעילות ומחויבות רבה יותר של החברה כולה בשימוש במשאבים זמינים והיערכות טובה יותר להתמודדות עם הבעיות היומיומיות של ילדים ובני נוער. ברור שילדים לא נותנים את דעתם ולא מצביעים. האם בגלל זה הם נדחקים לצמיתות בסדרי עדיפויות חברתיים?

ילדות היא עתידה של מדינה, וללא בריאות וחינוך, נתונה לנגעים של עבודת ילדים בגיל הרך, סחר בבני אדם, סמים, עבריינות, עוני, תת תזונה, אלימות, חוסר תקווה וחוסר ערכים משפחתיים וחברתיים, אין להם עתיד רָאוּי.

ילדות מוגנת, על כל רוחבה ונחיצותה, תוכל לפרוח ולהניב פרי פורה לקהילה בה היא מתפתחת. ארגנטינה תתעורר!

1. "מי קרא לירח", מאת מירטה גולדברג (1994). בשיר זה השייך לספר Tailwind חדש I, הנושא הפיוטי משקף את הזכות לקבל שם ולאום (סעיף 7 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד).

מי קרא לירח?
יכול להיות שזו הייתה הלגונה,
זה מלראות אותה כל כך הרבה בלילה
החליט לקרוא לה ירח?

מי קרא לפיל?
יכול להיות שזה היה השומר,
יום שבו הלכתי מאוד קמפי?

מי קרא לוורדים?
מי שם דברים?

אני חושב על זה כל יום.
האם יש אדם בשם קורא
מי מוציא את השמות מהנומברריה?

או שהחול לבדו החליט לקרוא לעצמו חול
והים פשוט החליט לקרוא לעצמו ים?

כפי שיהיה?
(מזלי
נתן לי את השם
אמא שלי.)

1. קטע מתוך "הבט וראה", מאת סרג'יו קרן (1997). בסיפור זה, המספר משקף את הזכות לחינוך של ילדים נכים, ומפנה לסעיף 23 של האמנה הבינלאומית לזכויות הילד.

III
עכשיו אני הולך לבית הספר ויורד גשם כל הזמן. ונראה שהטיפות מתפוצצות כמו חזיזים של חג המולד בפיילוט הפלסטיק שאבא שלי שם עליי.
היום יבוא מי שעושה ספרים ואני חושב שהוא יירטב אם לא יהיה לו טייס כמו שלי.
אבא שלי אמר לי שהטייס שלי הוא פלסטיק צהוב. והוא סיפר לי על רבים
דברים שהם צהובים. הבננות צהובות. לימונים בשלים הם צהובים. יש שזיפים צהובים. גג המוניות צהוב (...).

v
כולם השתתקו. נראה שהאיש שעושה ספרים נכנס. הוא אמר לנו את שמו והתחיל לדבר על כשהיה ילד. נראה שגם אביו עשה ספרים.
עכשיו הוא מתחיל לספר איך הוא רואה את הדברים. איך מסתכלים עליהם ואז מציירים אותם? דברו על הצבעים שיש לדברים אחרי הגשם. כבר נראה לי שמשהו כזה צריך לקרות אחרי הגשם. כי הכל שטוף טרי. זה הגיוני!
עכשיו אתה מדבר על הצבע שיש לדברים כשהם מחלידים. אני הולכת לשאול את אבא שלי למה דברים מחלידים.
עכשיו הוא אומר שהוא הולך לקרוא לנו כמה סיפורים. אבל מה הם סיפורים שהוא לא כתב. הוא אומר שהוא הולך לקרוא לנו סיפורים שהוא אהב מאוד (...).

7
עכשיו הוא סיים לקרוא את הסיפורים ואומר לנו שהוא הולך לצייר אותנו על הלוח כדי שנוכל לראות איך הוא מצייר. (אני חושב שהגיע הזמן לזמן טוב בשבילו להראות מה הוא עושה.) והוא אומר לנו להתחיל לצייר בעצמנו בזמן שהוא מצייר את הציור שלו. ובכן, נראה שהבנים הביאו הכל כדי לצייר. כבר הזהירו אותנו על זה אז הבאתי גם את שלי.

viii
(...) האיש שעושה ספרים אמר לנו שאנחנו יכולים לצייר מה שנרצה ושזה לא חייב להיות מהסיפורים שקרא. שנעשה הכל, מה שנרצה.
אבל אני הולך לדגמן בחימר את הדמויות מהסיפור על המפלצות שהולכות לבית הספר שהוא הקריא לנו. כי זה הצחיק אותי.
(...) ואז אני מתחילה להכין את המומיה וזה שוב קל כי אין לו בגדים או שכמייה. ואז אני עושה דרקולה אבל אני לא מוצא את הניבים. אני לא זוכר אם כבר עשיתי או לא. ובסוף אני חוזר לפרנקנשטיין. את הראש כבר הכנתי עם ברגים באוזניים. הרמתי את רגליו והשכבתי אותו ליד האמא ודרקולה שגם הם שוכבים. עכשיו אני לשה את זרועותיה הקטנות. כבר שמתי אחד על זה וזה היה מושלם. סוף סוף אני עם הזרוע הקטנה השנייה. אין רעש לגיר. מנהל ההימורים הפסיק לצייר על הלוח ואומר שהוא הולך לבוא לראות מה עשינו.

ט
נראה שזה מגיע ישירות לשולחן שלנו. הוא מתקדם בשיחה עם ג'נטלמן אחר שמביא אותו לכאן. הג'נטלמן השני אומר לו: "תראה מה הילדה העיוורת הקטנה הזו עשתה על סמך מה שדיברת וקראת."
(אני העיוור.) אבל אני לא אוהב שקוראים לי ככה. אם הם קוראים לי עיוור, זה בסדר. אבא שלי אומר שצריך לקרוא לדברים בשמם וזהו.
האיש שעושה ספרים היה חסר מילים, כך נראה. ואז אני שומע את האיש השני אומר לו: "אגב, לא סיפרנו לך שיש עיוורים בין הילדים.
כי אם לא, לא היית מדבר על מה שדיברת עליו או מצייר את מה שציירת”. והוא מתחיל להסביר שזו תוכנית פיילוט (כמו הטייס הצהוב שלי?) כדי שמי
אנחנו עיוורים בואו נהיה יותר ביחד עם הילדים שלא.
שוקולד לחדשות. אבא שלי הסביר לי הכל.
אבל זה שעושה ספרים כבר לא מקשיב לו ושואל אותי איך קוראים לי.
–Ximena –אני אומר, ומוסיף –Ximena עם "X".
ואז זה שעושה ספרים מתחיל לדבר איתי על הכל עם "X", ואני פרצתי בצחוק וגם הוא עושה ואני מלמדת אותה גם.
ואז אדון הספרים מתחיל להסתכל על המומיה ודרקולה ואומר לי שהוא אוהב אותם ואני צוחק יותר.
והוא אומר לי שהפרנקנשטיין שעשיתי נראה לו מדהים. ואני מניד בראשי לכיוון השני, כי זה גורם לי קצת נבוך. והוא אומר לי שהוא עצמו, מכיוון שהוא שמנמן, זהה לפרנקנשטיין שלי.
ואני חושב על המזל של האיש שעושה ספרים. עם הברגים האלה בראש ואוכל את כל ה"ים", הוא עדיין יכול היה ללמוד לעשות ספרים (...).

זה יכול לשרת אותך: