הגדרת הסכם שנגן

אחדות אירופה היא חלום יקר מזמן, אך מעבר לאלה שניסו זאת למען כּוֹחַ (כמו נפוליאון), המאמצים המודרניים להגשים את החלום הזה בצורה שלווה הגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה, שהייתה קטסטרוף לזקנים יַבֶּשֶׁת.

הועלו כך שמשהו דומה לעולם לא יקרה שוב, הצעד הראשון באותו איחוד פּוֹלִיטִיקָה התרחש בשנת 1951 עם הקמת ה- CECA (קהילת פחם ופלדה אירופית), ישות שקיבלה בברכה אויבים חילוניים כמו צרפת, גרמניה (FRG) או איטליה בין מדינות אחרות.

בשנת 1958 הוקמה ה- EEC (הקהילה הכלכלית האירופית), שהורכבה מאותן מדינות שהקימו את ה- CECA, אליהן הצטרפו בהדרגה אחרות. זה היה המקרה של ספרד ופורטוגל, שהפכו לחלק מהמבנה הזה בשנת 1986, או בריטניה, שעשתה זאת בשנת 1973.

כל המבנים הללו היו בעלי אופי כלכלי, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה להמר על א האיחוד הפוליטי, שנעשה עם האיחוד האירופי בשתי אמנות היסטוריות: מאסטריכט בשנת 1992 וליסבון ב 2007.

הסכם שנגן, שנחתם ב- 14 ביוני 1985 בעיר לוקסמבורג באותו השם ונכנס בתוקף כעבור עשור, היא אפשרה לבטל את פיקוח המכס בין המדינות החברות באיחוד אֵירוֹפִּי.

במילים אחרות, הוקם גבול "חיצוני" של האיחוד, אך כל הגבולות הפנימיים הפכו ל"רפויים "יותר, כמעט ולא קיים בעיני אזרחי המדינות החברות, מה שמקל על מעבר חופשי של מדינה לאחר.

כדי להבין את החשיבות של עובדה זו, עלינו לַחשׁוֹב במפתח אירופי: גבולותיה של כל מדינה היו, עבור רבים, משהו קדוש, שהונצחו בדמם של בני ארצם לאורך מאות שנים של מלחמות עקובות מדם שהחריבו את היבשת.

גם ממשלות וכוחות משטרה לא אוהבים לאבד שליטה על קווי התיחום האלה, שימושי למציאת מחבלים להברחות, דרך אנשים נמלטים ושליטה בזרימת הכניסה אל המדינה.

ההסכם יוצר את מה שמכונה "אזור שנגן", שטח המורכב ממספר מדינות בהן פעם אחת בפנים אין צורך להעביר בקרות מכס כדי לעבור אחת לשנייה.

פִּתגָם שֶׁטַח כיום היא כובשת את כל מערב אירופה, בתוספת החלק הצפוני של המרכז המרכזי, הרפובליקות הבלטיות, וחצי האי הסקנדינבי, ואפילו מדינות שאינן איחוד האירופי כגון שוויץ, נורבגיה ו אִיסלַנד.

יוצאת דופן בולטת לשילוב המדינות בהסכם שנגן היא הממלכה המאוחדת.

עם פרט זה, וגם בידיעה שבריטניה לא הפכה לחלק מהיורו, אלא שמרה על מטבע משלה, הלירה שטרלינג, הברקזיט אינו יכול להפתיע אותנו; בריטניה תמיד הייתה מדינה מאוד גאה בשימושים שלה וב מסורות, עצמאי מכל הבחינות, ועשה את דרכו ללא ויתורים לאחרים.

כמו שאמר לורד פאלמרסטון (רֹאשׁ הַמֶמשָׁלָה בין השנים 1859-1865), לבריטניה אין חברים קבועים ואויבי קבע, אלא אינטרסים קבועים בלבד, ומקסימום זה מודגם בפרטים כמו אלה.

ההסכם מספק תנאים מיוחדים לפיהם מדינה (או כולה) תוכל להקים בקרת מכס מחדש.

אלה כוללים מקרים של בְּטִיחוּת (באשר למאבק בטרור) ובמקרה של גלי נדידה אדירים. מצבים אלה כבר הובילו להפעלה בחלק מהמקרים, כמו צרפת (בעיצומו של גל של פיגועי טרור ג'יהאדיסטים) ויוון (על משבר הפליטים והמהגרים הסורי אפריקאים).

הנקודה העיקרית של ההסכם היא הניידות החופשית של אזרחי אירופה.

כפי שכבר הסברתי בעבר, הודות להסכם זה, אדם יכול לנוע בשטח שנגן מבלי שיעבור פיקוח מכס.

אתה יכול גם להתיישב בכל מדינה באיחוד, ולנסוע ללא צורך בדרכון שלך, רק עם המסמך של זהות לאומית של ארצך (הדרכון גם עובד, כמובן, אבל הוא לא מוטבע, זה רק לאישור של זהות).

בשדות תעופה, בקרת הגישה והיציאה מבדילות בין אזרחים אירופיים ולא אירופאים. מה שכולם חייבים לעבור, אחד ואחד, הם בקרות האבטחה, ברור.

צעד אחד מעבר לשנגן הוא השוק המשותף האירופי.

לאחרונה נהרסו "הגבולות הדיגיטליים" שמנעו, למשל, העתקת תכנים של שירות מקוון ספרדי בגרמניה או בצרפת.

צילום: Fotolia - jonybigude

נושאים בהסכם שנגן