הגדרת פסק דין סופי

השופטים אחראים לשפוט סכסוכים משפטיים בין שני אנשים או מתדיינים. בפיתוח משפט, הצדדים שכנגד (התובע והנתבע) מציגים את טענותיהם באמצעות עורכי הדין המקבילים שלהם. בינתיים, לִשְׁפּוֹט הוא מתוודע לעובדות לעומק. לבסוף, על השופט או בית משפט מוסמך לתת פסק דין, א פתרון הבעיה גמר בעד או נגד אחת משתי הצדדים. ההחלטה הסופית הזו היא המשפט. בו מוצגת סדרת נימוקים משפטיים. בתוך ה סיכום הגמר (החלק האופרטיבי) השופט נותן פסק דין. זה הרעיון הכללי של משפט.

ישנם כמה סוגים של משפטים. ניתן לזכותם כאשר השופט מסכים עם הנאשם. זה מגנה כאשר הסיבה היא לטובת התובע.

באופן כללי, ה ימין היא שוקלת את האפשרות כי בעלי הדין יכולים לפנות לבית משפט אחר כדי לבחון את התיק. זה מה שנקרא משאב. במקרה שה- חוֹק לקבוע כי לא ניתן להגיש ערעור, העונש ייחשב סופי. כדי לקבל שיקול זה, על החוק החל בפסק הדין לציין זאת במפורש. בנוסף, דרישה נוספת שהגזר הדין יהיה סופי היא כי בעלי הדין החמיצו את המועדים שנקבעו להגשת ערעור.

לפיכך, פסק הדין הסופי הוא סופי. פסק הדין הוא סופי ויש להחילו כמפורט על ידי השופט בהחלטתו. מקורו של פסק הדין הסופי מגיע, כמו רוב המצבים המשפטיים, מה-

החוק הרומי. ה מַטָרָה מפסק הדין הסופי הוא הימנעות ממשפט חדש, מתוך הבנה בדרך זו ששני הצדדים מוגנים.

הרעיון של פסק דין סופי ברור: שלא יכול להיות משפט חדש. למרות זאת, ה חֲקִיקָה מרוב המדינות שוקלת אפשרות לבחון פסק דין סופי. הדרישה הראשונה לעשות זאת היא שאחד הצדדים פונה לבית משפט עליון, בדרך כלל לבית המשפט העליון. לגוף זה יש סמכות לפתוח מחדש את התיק, ולכן לבטל את פסק הדין הסופי אם מתקיימות אחת מהדרישות הבאות: הופעת נתונים רלוונטיים חדשים, הפגנה של זיוף הנתונים או של עדויות המומחים או סוג כלשהו של חריגות (שוחד, למשל) המצדיק את ביטול פסק הדין הסופי המקורי.

סוגיות בפסק דין סופי