מושג בהגדרה ABC

התנאי ניאו ליברלית מתייחס לכל מה שנמצא מקושר או אופייני לניאו-ליברליזם.

מה שאופייני לניאו-ליברליזם ותומך במגמה כלכלית זו המגנה על הטכנוקרטי, מתמקד במקרו-כלכלה ומציע התערבות מינימלית של המדינה

ומצד שני, הוא יקרא ניאו ליברלי תומך אינדיבידואלי בניאו-ליברליזם.

ה ניאו ליברליזם הוא פּוֹלִיטִיקָה כלכלי שמציב את המבטא על הטכנולוגי והמקרו-כלכלי, מעמיד פנים לצמצם ככל האפשר את התערבות המדינה בכל מה שנוגע לכלכלי ולחברתי, דרך ה הגנה על השוק החופשי הקפיטליסטי כערב הטוב ביותר של איזון מוסדי וצמיחה של מדינה.

מקורות וסימנים מובהקים

פותח משנת 1940, הניאו-ליברליזם, מקדם את רֵנֵסַנס של הליברליזם הקלאסילמרות שהוא מציע עמדה קיצונית עוד יותר מכיוון שהוא טוען כי הימנעות מוחלטת של המדינה, במיוחד במדינת ישראל כלכלת שוק.

ה כַּלְכָּלָה הוא נחשב כמנוע העיקרי להתקדמות האנושות, ולכן שאר היבטי החיים חייבים להיות כפופים לו, כולל הפוליטי.

בינתיים, אם המדינה מחזיקה חברות, מה שממשלה ניאו-ליברלית תקדם בעת השתלטותה על השלטון תהיה מכירתן לחברות פרטיות, מכיוון רואה בניהול מגזר פרטי יעיל יותר מזה של המדינה, שלרוב מנצחת אותה בשחיתות, כאשר היא הבעלים של החברות פְּרָטִי.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אך חלק גדול מממשלות העולם, במיוחד אלה עם פרופיל פופוליסטי או כאלה המסווגות כ סוציאל-דמוקרטים, כשהם מגיעים לממשלה, ובשל חותם של הנהלתם, מציעים בין השאר נושאים להחזיר את החברות ממשלות שינהלו אותן כשלעצמן, ויש נסיגות בגלל שחיתות וחוסר התאמה במדינה עבודה.

כלומר, במקרים אלה, שהם האנטי-פודים של הניאו-ליברליזם, המדינה נחשבת כמוציאה לפועל הגדולה והיחידה בכל התחומים ובשביל כמובן, זה נשלל וזה למעשה אסור לכל חברה פרטית לנהל כל עניין שלדעתם צריך להיות בידי מַצָב.

סוג זה של ממשל עושה דמוניזציה לניאו-ליברליזם ולפרקטיקותיו, ובמידה מסוימת גם האחרון עושה את אותו הדבר אותה התערבות מופרזת של המדינה בכל היבט שממשלות עם המאפיינים של מוּזְכָּר.

ה ליברליזם קלאסימאידך, זהו זרם פילוסופי עם היבטים במישורים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים, שהגיח עם תאורת המאה ה -18 , שקודם עם המהפכה הצרפתית. אחת ההתייחסויות הבולטות, אדם סמית, הציע זאת המדינה לא צריכה להתערב בעניינים כלכלייםמכיוון שהוא יוסדר מחדש, יעלה או יוריד את מחירי המוצרים, בהתאם לגידול בביקוש או בירידה בהיצע או להיפך.

לאחר מכן, ובהתחשב בכישלונו של המודל הליברלי, סוֹצִיאָלִיזם הוא יטיל את הרעיון שלו על התערבות המדינה כדי להפוך את הדברים, ולהפיץ סחורה מחדש באופן לא הוגן בידי מעטים. אחד הצעדים המפורסמים ביותר שלה היה העלאת מיסים על אותם אנשים הממוקמים כלכלית בצורה טובה יותר ובכך להיות מסוגלים להגן על המעמדות הצנועים ביותר ושאינם אלה שמשלמים גם את חיי הרווחה של חלקם מְעַטִים.

ברגע שהקומוניזם נכשל, הניאו-ליברליזם יצוץ בכוח רב ודורש את ההנאה ממנו ימין בבעלות פרטית, פעם ביקורת מצד הקומוניסטים היסודיים יותר.

הניאו-ליברליזם טוען כי הרווחה החברתית תושג מכוח תחרות, שתוזיל מחירים אם הם גבוהים, או שתעלה אותם אם הם נמוכים מאוד.

המדיניות המקרו-כלכלית שמציע הליברליזם היא: מדיניות מוניטרית מגבילה (להגדיל את הריבית או להקטין את היצע הכסף כדי לרסן את האינפלציה ולהימנע מפיחות), מדיניות פיסקלית מגבילה (להגדיל את המסים על הצריכה ולהקטין את אלה המתאימים לייצור ולהכנסה), ליברליזציה (גם מסחר וגם השקעות), הַפרָטָה (חברות ממלכתיות יעברו לידיים פרטיות כדי להשיג אפקטיביות) דה-רגולציה (צמצום החוקים למינימום כדי להעצים את הכלכלה).

תומכים ומלעיזים

כמו בכל המגמות החברתיות, הפילוסופיות, הפוליטיות וכמובן הכלכליות, ישנם קולות בעד וקולות נגד... במקרה של בניאו-ליברליזם, אנו יכולים למצוא גורעים רבים הטוענים שזו הצעה לא מאוזנת לחלוטין וזו תורם לעוול חברתי בדיוק משום שהוא אינו מתחייב או דואג להבטיח יישום מדיניות חברתית המשימה לסיים את אי שיוויון חברתית או לפחות להפחית את זה ככל האפשר.

המתנגדים לניאו-ליברליזם מאמינים כי מערכת מסוג זה רק מגדילה את פער ההבדלים החברתיים קיימים כמעט בכל החברות ובמיוחד בחברות פחות מפותחות שבהן השאלה האחרונה הזו הופכת לקשה יותר מֵעַל.

ומצד מגיני זרם זה, בין הטיעונים הבסיסיים שלהם הם רק שגשוג כלכלי יגיע להקשר שבו המדינה לא מתערבת לפחות אפשרי.

נושאים בניאו-ליברלית