סיפור על אהבה

סיפור על אהבה

שעון החול

מריה תמיד אהבה שעוני חול. עד כדי כך, שהיה לו קעקוע אחד על הכתף, זעיר, שנעשה ביום ההולדת שלו, ועוד אחד, אמיתי, על השולחן ליד המיטה, שקנה ​​בטיול לספרד עם אחותו הגדולה. עבורה הם היו ההבטחה שמיטב החיים עוד לפנינו, שהיא פשוט צריכה להיות סבלנית. מריה לא הייתה אישה סבלנית.

לכן כשפגשה את אזקיאל, שניהם מחכים לרכבת שתיקח אותם לעבודה, היא בקושי יכלה לשים לב אליו, שקועה כשהיא בעיכוב של עשרים הדקות. תַחְבּוּרָה. אפילו לא כשהילד הנחמד ההוא שאל את השעה (מי שואל את השעה היום?), וזה כמובן היה תירוץ להתחיל את השיחה. מריה חייכה אליו (חיוך דל) ובלי לומר מילה הצביעה על השעון הדיגיטלי שעל הקיר.

"איחרת?" אז אמר לו אזקיאל, לבוש בחליפה ועניבה. מריה חשבה שאולי היא תעבוד בבנק. היא, לעומת זאת, הייתה מעצבת, ויכלה להתלבש כרצונה.

"כן", היא ענתה, "אני תמיד מאחרת, אני לא יודעת למה".

"טוב, זה עדיף מלהגיע תמיד מוקדם," אזקייל צחק.

"למה?"

"כי תצטרך לחכות."

"אוי לא. אני מחכה גרועה", הודתה מריה.

"אתה רואה". השניים חלקו חיוך (חיוך כנה). ולפני שהספיקו להוסיף עוד מילה, דובר התחנה הודיע ​​על השעיית ה שֵׁרוּת, וגל של אנשים שטף את הרציף, ודחף אותם לכיוונים מנוגדים. מריה הגיעה מאוחר מאוד למשרד ולא חשבה שוב על הזר הזה.

וכך זה היה כל חייו, אלמלא נפגשו שוב, כמה ימים לאחר מכן, בבית עוזב את המשרד, תחת גשם מטופש ומתעקש, שהפתיע את מריה ללא מטריה. היא קבעה לצאת עם החברים הכי טובים שלה, אבל היא נאלצה לעצור קודם בבית שלהם, והיא איחרה לשם שינוי. אז הוא עלה לרחוב והרים את ידו להזעיק מונית, אבל חלפה חצי שעה ואף אחד מהם לא עצר. לבסוף, הוא הבחין באחד בקצה הרחוב ורץ לעברו, רק כדי לפגוש אדם בחליפה שהחזיק, שניות לפני כן, באותה ידית דלת.

מריה כבר עמדה להילחם על הזכות למונית, כשזיהתה את אזקיאל, שהביט בה משועשע לצדה.

"איחרת שוב?" הייתה הברכה שלו.

הפעם מריה קיבלה אותו בהתלהבות, כאילו היו חברים ותיקים, והציעה להם לחלוק את המונית. הוא קיבל. הם נסעו למקומות שונים, אבל לא רחוק מאוד. כך הם נפגשו: חולקים את המושב האחורי של מונית שהדיפה ריח נפטלין. הם ירדו מהמונית באותו מקום, קפיטריה המתווך בין יעדיהם, והם שוחחו במהלך מספיק זמן כדי להבין שהם לא רק מחבבים זה את זה, אלא שהם מושלמים בשבילו. אַחֵר. במקום שבו מריה הייתה קרבית ותוקפנית, אזקיאל היה סבלני ועדין. היכן שהיא הייתה נלהבת, הוא היה סקרן. מגנטיות שהתגלתה לאחרונה משכה אותם זה לעבר זה.

הייתה רק בעיה "קטנה" אחת: יחזקאל היה מאורס. נישואיהם יתקיימו בעוד כמה חודשים, עם ילדה ממשפחה טובה שעבדה באותה חֶברָה רואה חשבון יותר ממנו. ולמרות שהוא נמשך בעוז למריה, הוא לא התכוון לזרוק חיים מתוכננים ואיטיים כמו זה שניהל. מריה פשוט איחרה בחייו.

באותו אחר הצהריים הם נפרדו והבטיחו להישאר כידידים, למרות שאף אחד מהם לא התרגש מהרעיון לזכור את הבלתי אפשרי כל הזמן. אבל גם הם לא העזו להיפרד. הם המשיכו לדבר, לשלוח הודעות טקסט או לשלוח דואר אלקטרוני, אבל גם אז הדברים תמיד נטו לצאת משליטה. הקו שמפריד חֲבֵרוּת והאהבה הלכה והלכה עם כל חילופי דברים.

ואז הגיע יום נישואיו של אזקיאל וירח הדבש שלאחר מכן באקפולקו. לא היה צורך להסכים על המרחק. הם פשוט הפסיקו לכתוב. מה שלא יכול להיות היה לא. מריה הייתה עצובה במשך כמה שבועות, במהלכם שתתה ורקדה עם חבריה מדי יום, ובמהלכם שיחקה בהתאהבות באנשים שונים שפגשה בדרך. עמוק בפנים, היא רצתה להיות לבד. רציתי לחכות. הוא לא ידע למה, אבל הוא רצה לחכות. אבל מריה לא הייתה אישה סבלנית.

כך פגש כמה חודשים לאחר מכן את מרטין. בחור לוהט, כמוה, מלא קעקועים, שאיתו יכלה לרקוד עד אור הבוקר ושתמיד נראה לו משהו חדש. זה היה כמו למצוא את עצמה, אבל בגוף גברי. והם נמשכו זה לזה כמו שתי מכוניות בתאונת דרכים.

לכודים זה בזה, הם החלו במערכת יחסים אינטנסיבית, שעם הזמן הגשימה יותר ויותר את ציפיותיה של מריה: היא הפכה עמוקה, חופשית, כנה לחלוטין. וטעונה באהבה שונה מאוד מזו שחשה לאזקוויאל: זו הייתה אהבה חסרת סבלנות ונועזת, כמוה, כמו מרטין. שנה אחרי שנפגשו בדיסקוטק, ובניגוד למה שכל החברים שלהם ציפו, מריה ומרטין תכננו את חייהם המשותפים. שמו של אזקיאל הפך לאחד נוסף בספר הטלפונים של מריה.

עד שיום אחד, הפחות חשד, מריה קיבלה הודעה מאהובה לשעבר. הוא התגעגע אליה, רצה לדעת מה שלומה. וכך הם נפגשו שוב, באותה קפיטריה שבה נפגשו, לפני כמעט שנתיים. אזקייל לבש חליפה ועניבה, כמעט זהים לאלו שלבש באותו יום שבו נפגשו בפעם הראשונה. הוא נראה עצוב, סליחה. נישואיהם התרוקנו, האפירו תוך זמן קצר, והם החליטו להיפרד.

מריה, לעומת זאת, נראתה מלאה, זוהרת, כמו אש בשיאה. ולמרות שחשה נוסטלגיה בלתי צפויה לאזקוויאל, היא לא יכלה לזכור מה זה שמשך אותה אליו. שלוות הנפש שלו הפכה לפסיביות, עדינותו לדיכאון. משהו כבה בתוכו, ונראה היה שהוא זקוק לאש של מריה כדי להדליק אותה מחדש. רק שהפעם הייתה זו מריה שלא העזה לקחת את הסיכון. מערכת היחסים שלה עם מרטין הייתה ממצא חשוב ובלתי צפוי. ולמרות שחשה חמלה עמוקה כלפי יחזקאל (הרי היא הייתה במקומו), היא לא ממש ידעה איך לעזור לו. עכשיו הגיע תורו לחכות.

באותו אחר הצהריים, מריה סיפרה לו על הדברים שעשתה במהלך היעדרותה וניסתה לעודד אותה. הוא אמר לו לא להתחרט, לא לחיות את חייו במחשבה על בחירות קודמות, ואזקוויאל מצידו בכה, למרות שלא אמר למה בדיוק הוא בוכה. זמן קצר לפני הפרידה, מריה נתנה לו משהו שהביאה לה: שעון החול ששמרה במשך שנים על שידת הלילה שלה. הוא נתן לה אותו כמזכרת, כמסר והוראה לחיים.

"אתה לא תזדקק לזה?" שאל אותו אזקיאל, איכשהו נראה קצת יותר מנוח.

"לא", היא ענתה והצביעה על הקעקוע שעל כתפה, "יש לי עוד אחד שעובד הרבה יותר טוב".

הפניות:

• "סיפור" ב ויקיפדיה.

מה זה סיפור?

א כַּתָבָה אוֹ תִנוּי הוא אוסף של אירועים אמיתיים או בדיוניים המאורגנים ומתבטאים באמצעות שפה, כלומר, א כַּתָבָה, א כְּרוֹנִיקָה, א רוֹמָן, וכו. סיפורים הם חלק חשוב מהתרבות, ולספר ו/או להקשיב להם (או, ברגע שהמציאו את כתיבה, קריאתם) מהווה פעילות אבות, הנחשבת בין הראשונות והחיוניות שבהן תַרְבּוּת.

לעקוב עם: